חוק הברזל של האוליגרכיה

אוליגרכיה: משטר מדיני שבו נתון השלטון בידי מיעוט. עריצות.
מיכאלס כותב בזמנו של ובר. פעיל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, ומשהו מפריע לו בארגונים הללו- בגופים וארגונים שאמורים להיות דמוקרטיים ישנה קבוצה קטנה של אנשים שמנציחה את שלטונה. הוא אומר שכוח לא קיים רק בכלכלה אלא גם בכל צורה של ארגון. ישנה צבירה שונה של כוח המאפשרת לאותם אנשים להחזיק ולשמר את השלטון. בחוק הברזל שהוא ניסח הוא מנסה לתאר את הקשר בין הדרישות הבסיסיות של הארגון לבין אוליגרכיות שמנציחות את עצמן.
דבר זה עוזר לו לנסח את החוק והוא מבסס אותו על דברים אובייקטיביים לחלוטין, בלתי תלויים ברצוננו:

גודל- ייצוג הקבוצה. צריך מנהיגים או קבוצה מסוימת שתייצג את הקבוצה- הדיבור הוא לא אפשרי לכולם כאשר מדובר בקבוצה גדולה ולכן צריך שמישהו ייצג את דעת הכלל ויחליט בשביל הקבוצה. תופעת הייצוג היא תוצר ישיר של הגודל שהוא דבר אובייקטיבי.
זמן- המנהיג משקיע זמן בשביל כלל הקבוצה, מכך מתקבלת מומחיות וניסיון. לאחר זמן של רכישת המומחיות, כלל הקבוצה נותנת לו את הלגיטימציה להיות המנהיג ומאמינה שיש לו כשרון- כריזמה. המנהיג מתחיל לצבור כוח ע"י הובלת הקבוצה אחריו. מי שנקלע למצב של המנהיגות לא בהכרח הגיע לכך במטרה לצבור כוח אבל אחרי זמן כמנהיג, הכוח והמנהיגות מוצאים חן בעיניו...
הזמן והגודל הופכים אותם לאוליגרכיה- לקבוצה קטנה שמייצגת ציבור מסוים והקבוצה הזו יכולה להישאר בשלטון לאורך זמן בלי שיחליפו אותם. לדעתו, דווקא בארגונים דמוקרטיים קיימת הנטייה שבסוגים מסוימים של התארגנויות הדבר יוביל לאוליגרכיה. הוא טוען שניתן למנוע זאת ע"י חינוך חברתי – עידוד חינוך לביקורת ופיקוח על הארגונים.
תנאים להיווצרות האוליגרכיה עפ"י מיכאלס:

האצלת הסמכויות בידי המנהיגים- הפרט נותן את הלגיטימיות למנהיג לפעול בשמו. ההאצלה מביאה כאמור, למומחיות וידע של המנהיג ודבר זה מביא לריכוז זכויות אלו בידי קבוצת אנשים המבדילים את עצמם משאר חברי הארגון. דבר זה מפתח תלות בין חברי הארגון למנהיגים והיא יוצרת את התפיסה של המנהיגים כמי שיכולים לעשות את העבודה ולנהל את העניינים בצורה הטובה ביותר להשגת מטרות הארגון. המנהיגות מקנה זכויות יתר- המנהיג בוחר את הצוות, יש לו גישה למקורות הידע. הזכויות מעניקות למנהיג סטטוס חברתי שהוא בריכוזיות שמבדילה אותו מכלל החברים.
האדישות הפוליטית של החברים- אדישות הציבור הוא הבסיס לשלטונה של הקבוצה הזו- אף אחד אחר לא מוכן להשקיע את כמות הזמן שמשקיעה קבוצת המנהיגים. החברים נאמנים לארגון, דבקים למטרותיו ומצייתים לאלו הנותנים הוראות ומבצעים את מה שמתבקש מהם. הם מצייתים ברצון לסמכויותיהם ולהוראות הניתנות ע"י המנהיגים.
הנצחת המנהיגות הקיימת- ע"י ריכוז המיומנויות, זכויות היתר ואדישות החברים. המנהיגים מנצלים את המצב ומשתדלים לשמור על מעמדם. הוא קושר זאת לטבע האנושי ולתשוקה למשול.
שאיפת המנהיגים לביטחון אישי- ע"י נתינת תחושה שיהיה טוב בארגון רק אם הם ימשיכו בתפקידם.
תוצאות האוליגרכיה:

שאיפת המנהיגים להתמיד בשלטונם מביאה לערעור וסילוף מטרות הארגון.
נוצר נתק בין המנהיגים למונהגים.
 
 איך בכל זאת יכול להתרחש שינוי?
דרך אחת לשינוי היא אם המנהיג פורש. עפ"י התיאוריה של מיכאלס זהו נדיר שהמנהיג יפרוש- בדרך כלל מי שנמצא בעמדה של כוח לא יעזוב אותה, ואם הוא כן עוזב אז כנראה שהוא כבר היה בעמדה של היחלשות, ובפרישתו הוא בעצם מקדים תרופה למכה- אנשים לא פורשים כשיש להם כוח אלא כשהכוח כבר נעלם.
דרך שנייה עפ"י מיכאלס היא ששינויים מתחוללים בתוך העלית השולטת ולא מתוך ההמונים. בדרך כלל מה שקורה הוא שיש פילוג בתוך הקבוצה השולטת ובתוך הפילוג הזה הם מנסים לקבץ את ההמונים לצידם. לרוב מדובר במשבר כלשהו ובעיה שצריך לפתור ולכן הם פונים להמונים לתמוך בעמדתם.
דרך אחרת (יותר מסובכת וקורה פחות) היא שקבוצה מסוימת מחוץ למנהיגות השולטת תצמח כאליטה חדשה ומורידה את המנהיגות הקודמת מהשלטון ע"י עזרה מההמונים. גם כשדבר זה קורה נוצרת שוב אוליגרכיה כי אמנם הקבוצה השולטת הורדה מהשלטון אבל הכוח ניתן לקבוצה אחרת.

סיכומים נוספים אודות חוק הברזל של האוליגרכיה