ילדי "דור תש"ח" היו בניה הראשונים של ארץ
ישראל העובדת, בניו של "דור המייסדים". הם אמורים היו לגלם את "האדם העברי החדש בארץ
ישראל", ובתור שכאלה גדלו לאור ציפיות קיצוניות ותובעניות של הוריהם. הם חונכו מילדות, בימים של טרום המדינה, להקרבה עצמית וכמעט לנישול עצמיותם. בתש"ח, שהקיזה את דמם, הם התבגרו. כששבו מהחזית מצאו מדינה שאינה תואמת את החזון שעליו גדלו. אך עד מהרה הסתגלו, ובמציאות
הישראלית החדשה היו ילדי החלום לאצולה, ל"מצליחנים" שתפסו את מרבית העמדות הבכירות במשק ובכלכלה, בבטיחון ובמנהל, בפוליטיקה ובאקדמיה. בתוך כך המירו את האתוס הנמלץ של חזון "האדם החדש" בפרגמטיזם מפוכח.
"האדם, יותר מכפי שהנו 'תבנית נוף מולדתו', כפי שדימה שאול טשרניחובסקי, הוא תבנית תרבות חברתו. מבחינה זו עוצבה תבניתם של בני דורי בנסיבות יוצאות דופן. הורינו ציפו שתבנית זו תאשר את האותנטיות של התרבות העברית המתהווה בארץ
ישראל. על פי ציפיות אלה, פרי כיסופיהם של אבות-מייסדים של חברה חדשה, נועד האדם העברי החדש בארץ ישראל להיות דומה להוריו בערכיו, ושונה מהם בכך שערכים אלה יהיו טבועים בו לא מתוך בחירה אלא משחר ילדותו, ולפיכך יהיו מובנים לו מאליהם."
ב"תכלת ואבק" עושה "דינדוש", הוא הסוציולוג פרופ' דן הורביץ, את חשבון הנפש של דור, דור תש"ח, ובתוך כך משרטט תמונת מחזור מקיפה, נוקבת ומנתצת קלישאות.
לכאורה ביקש הורביץ לתאר בספר את דיוקן דור תש"ח, אולם במקרה זה הוא אינו רק מדען החוקר את החברה הישראלית, אלא צופה-משתתף, וסיפורו של דור תש"ח הוא בעצם סיפור חייו שלו עצמו. ואכן הספר הזה נכתב מתוך הזדהות עצומה - כמו גם מתוך ביקורת - שרק בן הדור עצמו יכול לה.
פרופ' דן הורביץ, עיתונאי, חוקר החברה הישראלית ואוהב כדורגל, הלך לעולמו באוקטובר 1991, והוא בן שישים ושלוש.