בעיית המחקר, כפי שתוצג במאמר היא אי השוויון החברתי שבין המתגייסים לצה"ל וממלאים את חובתם
לכלל לבין אלה שלא מתגייסים לצה"ל ולא ממלאים את חובתם לכלל. מאחר ובישראל הגיוס לצבא הוא חוק ומאחר שבישראל יש לצבא השפעה מכרעת על עיצוב הפרט בחברה, אי השוויון הזה הוא חמור ביותר. גורמים רבים עיצבו את אי השוויון הזה, אך מחקר זה יתמקד בגורם ספציפי וצר אחד שבא לידי ביטוי בשאלה: האם מעבר החברה הישראלית מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם מרחיב את פער המשרתים-לא משרתים? השערת המחקר היא כי מעבר החברה מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם מפחית את אחוז המתגייסים למילואים.
במחקר הועבר שאלון למדגם מייצג שכלל את לוחמי גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים.
על מנת לבחון את השערת המחקר, בא השאלון לבדוק את מידת הקולקטיביזם של חיילי המילואים על מנת לענות על השאלה האם הם עושים מילואים מטעמים קולקטיביים? תוצאות השאלון הראו שבחיילי המילואים מוטמעים ערכים קולקטיביים רבים. השאלון בדק כמה ערכים קולקטיביים: עזרה לזולת, תרומה, הקרבה, סולידריות חברתית וויתורים אישיים. כל הפריטים בשאלון שבדקו את הערכים האלה הראו מובהקות סטטיסטית, כלומר שהערכים הקולקטיביים האלה מוטמעים בחיילי המילואים. השאלון בדק גם כמה מאפיינים אינדיבידואליים בהקשר של המילואים. בשאלון הועלו הטענות: "אני עושה מילואים כדי לקבל תמורה כספית", "אני עושה מילואים משום שזה בעבורי חופש מהעבודה ושגרת החיים" ו"שירות המילואים שאני עושה תורם לקידומי האישי באזרחות". מרביתם של המשתתפים במילוי השאלון כלל לא הסכימו לטענות אלה והמסקנה היא כי המניעים לשוב ולשרת במילואים מדי שנה הם מניעים קולקטיביים ולא אינדיבידואליים.
המחקר שלפנינו אם כן, חושף בפנינו גורם נוסף (מעבר החברה הישראלית מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם) בשרשרת הגורמים המרחיבים את הפער החברתי בין המתגייסים לצבא לבין אלה שאינם מתגייסים לצבא ומעמיד את הפער בין המשרתים ללא משרתים כאי שוויון חברתי שיש לתת עליו את הדעת.