אחת השיטות המקובלות במסגרת מחקרים שונים במדעי החברה הנה ראיונות הרמנויטיים נרטיביים,
ראיון שבו הפרט המרואיין הוא שמבנה את תעודת הזהות הנרטיבית, בוחר היכן לשים את הדגשים (Sarabin,1986) כאשר המטרה הנה להפיק רצף סיפורי אודות חיי המרואיין בצורה מלאה ככל האפשר ובמידת האפשר ללא הכוונת המראיין (Rosenthal, 1992). גישה זו מביאה את הנחקרים לספר באופן ספונטני את סיפור חייהם ואת חוויותיהם כחלק ממכלול. התוצאה היא גילוי של המורכבות ולעיתים גם של חוסר העקביות בתפישתם אירועים בחייהם ואת השפעותיו על מהלך חייהם (לומסקי-פדר, 1994). סיפור החיים או האופן בו בוחר הפרט להציג את עצמו לאחר באמצעות סיפור חוויותיו, מעיד לא רק על ההווה שלו והדרך בה הוא תופס את עצמו באמצעות הבניית העבר אלא אפשר שיהיו לו גם השלכות לעתיד. הסיפור משקף את פנומנולוגית המספר, כלומר את המשמעות והפרשנות שהפרט המספר מקנה לחייו ולאירועים במהלכם (Rosenthal, 1992). התייחסותי לסיפורי החיים של חברי הקבוצה תהיה כמשקפים את שאיפותיהם של חברי הקבוצה ואת יחסה של החברה הקיבוצית כלפי נרטיבים של העבר הגלותי והשינויים ביחס זה במהלך השנים.
המושג "סיפור חיים" חדר לתחומי מדעי החברה בתהליך ש-Sarbin (1986) מכנה "המהפכה הנרטיבית". סרבין טוען כי מהפכה זו מבטאת את קריסת הפרדיגמה הפוזיטיביסטית על רקע צמיחת הגישה הפנומנולוגית. בניגוד לגישה הפוזיטיבסטית החותרת לחיפוש נתונים "אובייקטיבים" תוך שאיפה להגיע אל "גרעין" הדעת, הידע והמציאות ה"אמיתיים", הפרדיגמה הפנומנולוגית מניחה כי אמת אובייקטיבית כזו איננה בנמצא. משמעות האירועים, לפי גישה זו, נגזרת מהחשיבות והפרשנות הסובייקטיבית שמוקנית להם על ידי הפרט. הדגש בגישה זו הוא על האדם כ"מייצר סיפורים" (ליבליך, זילבר ותובל משיח, 1995) ועל סיפור החיים כתיאוריה של האדם על חייו המוצגת הן עבור עצמו והן עבור הקהל השומע (Sarbin, 1986). על כן הנרטיב הנו תוצר של הדיאלוג שמתרחש בין החוקר לנחקר (Marcus & Fisher, 1986, Clifford,1986). האמת בראייה זו היא אישית ותלוית הקשר.
גישת סיפורי החיים מתבססת על עיקרון ניתוח ופרשנות. במהלך המחקר נמנע החוקר מבחינה של הטקסט לפי מערכת הגדרות מוכנה מראש אלא להיפך, החוקר מוותר על הידיעה המוקדמת הנשענת על תיאוריות לטובת גישה לטקסט שאינו מוגדר או ידוע מראש (Rosenthal, 1992) . גישה זו מביאה את הנחקרים לספר באופן ספונטני את סיפור חייהם ואת חוויותיהם כחלק ממכלול. התוצאה היא גילוי של המורכבות ולעיתים גם של חוסר העקביות בתפישתם אירועים בחייהם ואת השפעותיו על מהלך חייהם (לומסקי-פדר, 1994).באמצעות שיטה זו ניתן ללמוד באופן ישיר על הדימויים, התפיסות והסמלים הקיימים במסגרת הנרטיב של חברי הקבוצה. סיפור החיים איננו תיאור התרחשות כרונולוגית של אירועים, אלא יצירת שרשרת המחוברת על ידי הפרט. הפרט מבנה סכמה קוגניטיבית לשם ארגון צורת החיים ברצף בעל משמעות כחלק מן ההקשר החברתי שלו שכן כל זיכרון אינדיבידואלי הוא מובנה חברתית (הלוובקס, 1980). בתהליך החיבור ישנו שיחזור ויצירה של מבנה חברתי במהלכו נעשות השמטות, הוספות וסלקציה תוך התייחסות להקשר הקבוצתי של הפרט.
מחקר העוסק בסיפור חיים עוסק לא רק בניתוח הרובד התוכני-אינפורמטיבי של הסיפור אלא גם במבנה, בשפה, בצורה והארגון באמצעותם עוצב הסיפור (Sarbin,1986). הסיפור איננו סיפור פרטי בלבד אלא משקף הקשר חברתי-היסטורי. המרחב התרבותי בו הפרט פועל תוחם את ההגדרות והתיאורים בהן עשוי הפרט להשתמש בסיפורו. התרבות או החברה מהווים בראיה זו מטה-נרטיב, מאגר תרחישים נרטיביים לתיאור המציאות. תפיסת ופרשנות המטה-נרטיב הנעשית על ידי הפרט מניעה ומכוונת את התנהגותו (Bruner, 1987). הסיפור הפרטי נכלל בהבניה החברתית, ייחודיות הפרט באה לידי ביטוי בדרך ארגון החוויות. הפרט בוחר בין אלטרנטיבות שונות, הביוגרפיה שהפרט מציג היא למעשה תוצר של משא ומתן עם החברה הסובבת לגבי משמעותם של אירועים (Gergen & Gergen, 1983). הפנומנולוגיה ההרמנויטית כגישה מחקרית של חשיפת משמעויות מדגישה כדרך מחקר מרכזית את ההסתמכות המדעית על פירוש חוויות ופעולות אנושיות. בגישה זו יכול האדם להבין ולבטא את המציאות רק באמצעות התפישה שלו.
ההנחה מאחורי העיסוק בסיפור חיים היא כי הסיפור מבטא את הקשר התרבותי, מושפע ממנו ומבנה אותו. הסיפור לכן מהווה טקסט תרבותי שהנו תוצר של המפגש בין המשמעות האישית למשמעות החברתית המוענקות להתנסויות ולאירועים אותם חווים במהלך החיים (בילו, 1986). אחד היתרונות של שיטה מחקרית זו הנה האפשרות ללמוד על השפעת האירועים אותם חוו המרואיינים, מתוך דבריהם, כפי שאלו נתפסים על ידם בדיעבד. חברי הקבוצה שראיינתי פרשו את סיפורי חייהם בדיעבד, מרום שנותיהם, כמכלול רב-רבדים. עובדה זו אפשרה ניתוח רב מימדי של המקום והמשמעות שהם בוחרים להקנות לאירועים המרכזיים בחייהם, להשפעתם על מהלך חייהם ולמקומם בחברה בהווה. חברי הקבוצה שרואיינו נמצאים במרחק של שנים רבות מחלק גדול מהאירועים שבחרו להציג, כתוצאה מכך, בדיקת המשמעות שהם מייחסים לאירועים היא בראיה רטרוספקטיבית שבהיותה כזו מאפשרת תפיסה דינמית של החוויה.