המאמר מאמץ את הגישה כי הרעיונות הלאומיים היהודיים באו לשרת קבוצות שונות שביקשו להגיע לעמדות כח במסגרת תהליכי המודרניזציה
של המאה ה-19'. על פי גישה זו היהודים שהיו מפוזרים על פני מגוון עצום של ארצות, התערו בהן והיו למעשה תת-קבוצות של סביבתם. על כן, נשללות טענותיה של הציונות לאחדות יהודית ולקיומו של לאום יהודי. לפי גישה זו, מילאו הממסד וההיסטוריונים הציוניים, בדומה להיסטוריונים הלאומיים בתנועות הלאומיות האירופיות, תפקיד רב חשיבות: הם המציאו רעיון בדבר "חברה יהודית" דמיונית ששמרה על אחדותה למרות פיזורה, סביב "רוח", "גורל", ו-"געגועים למולדת העתיקה". כך הם יצרו נרטיב ציוני שאין לו אחיזה במציאות, משום שלאמיתו של דבר היו הקיבוצים היהודיים השונים חלק מסביבתם. לפי גישה זו המעשה הציוני בארץ-ישראל מתפרש כאקט קולוניאליסטי כוחני שהנו חלק מן הקולוניאליזם המערבי והפלישה לטריטוריות תוך ניצול משאביהן הפיזיים ופגישה בעמיהן המקוריים. בהקשר זה מיוחסות לתנועה הציונית בריתות בינה ובין המעצמות הקולוניאליות בארץ כנגד מי שנתפס בעיני הללו כעם ה"ילידי", הפלסטינים.
לדעתי, המאמר, כמו גם הזרם שהוא חלק ממנו הם חלק ממאבק בין נרטיבים ולמעשה מהווים תעמולה המצדדת בנרטיב אחד (פלסטיני) ובאופן מגמתי ותמוה מתעלמת מאחר. הגם שאין ספק כי התנועה הציונית עשתה שימוש במניפולציות במסגרת הבניית הזיכרון הקולקטיבי הלאומי,נראה כי המאמר המגמתי, כמו דומים לו, הנו למעשה כלי במאבק בין נרטיבים שהם חלק בלתי נפרד מן המאבק המתמשך בין העולם הערבי ומדינת ישראל על זכויות טריטוריאליות כנגזרות מ"עובדות" היסטוריות וחלק ממאבק בין תפיסות אידיאולוגיות, פוליטיות וחברתיות מנוגדות בחברה הישראלית. במסגרת זו לצד הגות אקדמית גרידא מתקיימות מניפולציות הכוללות שקרים, חצאי אמיתות, סילופים ודה-לגיטימציה מכוונת או משוטה, רבים מן המאמרים הפסאדו-אקדמיים הנם למעשה חלק ממכונת תעמולה פרו-ערבית החותרת להשריש נרטיב פלסטיני דמיוני ולעיתים בעל שורשים אנטישמיים תוך חתירה לשלול את הבסיס המוסרי וההיסטורי ממדינת היהודים או מושפעים מתעמולה כזו. יקירה (2006) גורס כי חלק גדול ממה שמכונה "השיח הביקורתי" של תומכי הפוסט-ציונות והאנטי-ציונות, הוא שטחי ואינו בוחל במניפולציות כדי לקדם את משנתם לדה-לגיטימציה של זכות היהודים להגדרה עצמית, כלומר, לשלילת זכות קיומה של ישראל.