בישראל קיים מיתוס בדבר קיומו של שיוויון בין גברים ונשים. המיתוס נשען על הישגיהן של הנשים בתקופת הישוב, על נורמות חוקתיות של המדינה ועל חקיקה סוציאלית נרחבת לרווחת הנשים. המתיישבים הראשונים היו מונעים ע"י חזון המהפכה הציונית והסוציאליסטית. הנשים בתקופה זו נהגו כשוות לגברים. עם פרוץ המשבר הכללי, בסוף שנות העשרים, שבו נשים לעסוק במלאכות מסורתיות, אך המיתוס נשאר.
תרומתן של הנשים למלחמת השחרור וגיוס הבנות לצה"ל, הוסיפו מימד בטחוני למיתוס השוויון. המיתוס ניזון גם מהישגיהן הפוליטיים של הנשים. מגילת העצמאות כללה הבטחה מפורשת לשוויון על בסיס מין, בשנת 51' אישרה הכנסת את חוק שיווי זכויות האישה, בשנות ה-80 חקקה הכנסת חוקים שמטרתם לקדם את זכויות האישה, בראשית שנות ה-90 נשות ישראל נהנות ממידה רבה של שוויון פורמאלי. אולם, החזון לא מומש במציאות.
הפער המיני: אי שוויון בין נשים לבין גברים
הריבוד הכלכלי- בתקופת הישוב גישתה של החברה היהודית בארץ, הייתה חיובית כלפי עבודה של נשים מחוץ למשק הבית. בשנות ה-50 המוקדמות, בשל גלי העלייה, ירד חלקן של הנשי בשוק העבודה. החל משנות ה-60 התרחש גידול מודרג וקבוע בהצטרפות נשים לכוח העבודה האזרחי. הציפייה לעבודת נשים הפכה לנורמה. אי השוויון בין נשים וגברים לא מתבטא רק בהיקף הפעילות הכלכלית, אלא גם באיכותה. הרוב המכריע של נשים מועסקות במקצועות "נשיים". רוב הנשים גם אינן מגיעות לדרגות הבכירות של מקצוען. להפרדה התוך מקצועית יש גם השפעה על השכר. עבודות שמבוצעות ע"י נשים מוגדרות לעיתים קרובות ככאלה המצריכות פחות מיומנות.
הסבר נוסף לאי השוויון הוא מעמדה המשפחתי של האישה. ישנו קשר בין מס' ילדים לבין רמת הכנסה.
הדימוי החברתי- לנשים יש מעמד חברתי שונה משל גברים. ההנחה הרווחת- השוני אינו נובע מתוך בחירה אישית, אלא מתוך מוסכמות חברתית. הדימוי השונה של האישה בולט במיוחד בספרות ובאמצעי התקשורת. הנשים והגברים מוצגים כשני מינים השונים משמעותית זה מזה.
דימוי האישה כיצור ביתי חוצה קווים אידיאולוגיים ואקולוגיים בישראל. האמהות נתפסת כתפקידה המרכזי של האישה.
הפירמידה הפוליטית- הפער הבולט ביותר מתבטא בפוליטיקה. יש שני סוגים עיקריים של השתתפות פוליטית: השתתפות שורשית- מתבטאת בהצבעה, פעולות מחאה וחברות בארגונים ציבוריים והשתתפות מנהיגותית. בשניהם יש פער מיני מובהק.
בישראל מתקיים הכלל האוניברסאלי של ייצוג לא יחסי של נשים במוסדות מקבלי ההחלטות (בכל התקופות ובכל המוסדות). כך לדוג', ייצוג הנשים בממשלה הוא זעום.
עולה מכאן תמונה בהירה של פערים על בסיס מיני: פער כלכלי שחקיקה לא הצליחה לשנות, פער חברתי הניזון מהתרבות והתקשורת, ופער פוליטי ששומר על מימדים שנעלמים במדינות מערביות דמוקרטיות.
ההסברים האוניברסאליים לפער המיני: הביולוגיה והחברה
הסבר ביולוגי: ישנם הבדלים מורפולוגיים בין נשים וגברים במבנה הגוף והמוח. יש להשלים עם מידה מסוימת של איש שוויון כי בורא עולם הועיד את הנשים להיות שונות.
הסבר חברתי: אי השוויון נעוץ בדפוסים חברתיים. 3 זרמים מרכזיים להסבר זה:
1. נשים לא נהנות משוויון בשל חינוך וסוציאליזציה שמכוונים מילדות לתפקידים ביתיים שיוקרתם נמוכה.
2. להכוונה התרבותית היוצרת שוני בין המינים יש גם השלכות תפקודיות. אחריות הנשים לתחום הפרטי נותרת בעינה גם כאשר משתלבות בעולם התעסוקה. חלוקה זו של הנטל משפיעה על דפוסי קבלת ההחלטות ועל מבנה הכוח בתוך המשפחה.
3. מעמד האישה מושפע גם מנטייתם של הגברים לשמר את כוחם או להגבירו. שלטון הגברים מנציח את עצמו בקיפוח גלוי או סמוי, ישיר או עקיף, של נשים.
ההסברים המיוחדים לישראל
הדת- יחס היהדות לנשים הוא מורכב ביותר. במידה מסוימת יש לנשים מעמד נחות יותר. בתקופת הישוב, למשל, התנגדו ראשי המחנה הדתי הקיצוני לתת זכות בחירה לנשים. בנוסף, אושרו חוקים המבוססים על תפקידיה הביתיים של האישה, כגון שחרור בנות דתיות מהצבא. למרות זאת, נראה כי יש הגזמה בייחוס הפער בין המינים להשפעה דתית.
הגורם הביטחוני- חלק ניכר מההכנסה הולך לביטחון. הטענה היא שהסכסוך הישראלי- ערבי, גורם להבדלים בין המינים. תרומתה המוגבלת של האישה לעשייה הביטחונית השוטפת גרמה לחידוד תפקידיה העורפיים. הסבר זה אינו נותן תמונה מקיפה על מקורות השסע.
מבנה המפלגות- הנשים נותרו בשולי המערכת המפלגתית. השינויים שהתחוללו בדפוסי קביעת רשימות המועמדים לכנסת לא קידמו את מעמד הנשים. אך גם כאן- לא ניתן להאשים את המוסדות המפלגתיים הבוחרים, שכן ברוב המקרים משתתפות בהם גם נשים.
אישה, משפחה ומדינת ישראל- ע"פ החברה הישראלית, המשפחה אינה נחלה פרטית, אך היא נותר יצור פרטי. מדיניות ציבורית "משפחתית" נועדה לבצר את הקהילה ולא לשנות את מעמדם של חברי אותה קהילה. לטשטוש הגבולות בין המדינה לחברה בכל הנוגע למשפחה יש ביטויים בתחום המדיניות הציבורית. לכאורה ישראל ניצבת עם מדינות נאורות, בהן ילדים לא מופקרים לחסדי השוק הפרטי, אך למעשה שוררת אי בהירות לגבי תפקידיה של המדינה באספקת שירות.
במדינות מערביות רבות ניכרת מגמה של חזרה למשפחה ולערכיה המסורתיים. בישראל לא חל תהליך של חזרה, מאחר ולא ניכרה בה נטישת המשפחה הגרעינית המסורתית.
חוסנה של המשפחה מתבטא גם בדעת הקהל- הנישואים הם המסגרת המועדפת על רוב האוכלוסייה. חוקרים הציעו לכך מס' סיבות:
- העובדה שישראל היא מדינה במצור מחזקת את המשפחתיות.
- הסבר דמוגראפי- מהגרים רבים באו ממדינות בעלות מסורת משפחתית מובהקת.
- הישענות על מאפיינים חברתיים ותרבותיים המיוחדים של החברה הישראלית. ישראל נתפסת כמדינה קטנה, בה הקשרים מבוססים על קשר דם, אחוות לוחמים ושותפות גורל אמיצה. החברה הישראלית לא תופסת עצמה כחברה אזרחית.
על הסברים אלה יש להוסיף את תחושת אי הביטחון הקולקטיבי, הקשורה למשבר זהות שנפוץ בארץ. אין פלא שהישראלי מוצא מפלט במשפחה, שם מוצא את זהותו.
לסיכום:
הקשר בין אישה, משפחה וחברה- אינו ניתן להתרה. הצורך לשמור על קשר מעין אינטימי נוכח מבוכת הזהות, מטשטש את ההבחנה בין האישי לציבורי. המשפחה הפכה למיקרוקוסמוס של החברה. מעמדה של המשפחה בארץ תואם באופן פרדוקסאלי את תביעות התנועה הפמיניסטית. ע"י פוליטיזציה של התחום האישי, לא האיצה המדינה את תהליכי השוויון, אלא תרמה לשימור מרכזיותה של האישה כשומרת גחלת המשפחתיות. מצד אחד המשפחה מחזקת את האישה ומצד שני בולמת את התקדמותה לשוויון מלא בחיים כלכליים ופוליטיים.