באופן כללי, עובדה חברתית הינה תופעה כלשהי הקיימת בחברה. דירקהיים עושה הפרדה בין התופעה החברתית שהינה ביולוגית בבסיסה (אכילה, שינה), לבין תופעה חברתית שהינה סוציולוגית בבסיסה. לטענתו, אדם מבצע פעולות, ממלא את חובותיו, באופן אובייקטיבי כפי שהגדירה לו החברה. גם פעילות הנראית בעיני אדם כסובייקטיבית, כבחירה שלו, הינה אובייקטיבית, היא הוגדרה על ידי החברה כפעילות שעל הפרט לבצע. על כן, הפרט לא יצר את החברה, החברה היא זו שכיוונה והפכה את הפרט למה שהוא. המציאות והפעולה נכפית על הפרט, הוא "יורש" את המציאות באמצעות חינוכו. על כן, המציאות, צורת ההתנהגות והמחשבה קיימות מחוץ לתודעתו של היחיד. הן נכפות על היחיד, בין אם ירצה ובין אם לא. הכפייה תורגש במידה מועטה אם הפרט מסכים לה. כאשר מנסה הפרט להתנגד לעובדה החברתית הוא מרגיש את הכפייה. החברה מפעילה מגוון של אמצעי פיקוח על כל פעולה הפוגעת בעובדה חברתית. החל מעונשים חריפים ועד סנקציות נמוכות (עיקום אף על לבושו של אדם). הכפייה היא יעילה, היא משליטה סדר על החברה.
לעובדות החברתיות מאפיינים ברורים, הן כוללות דרכי פעולה, מחשבות והרגשות הנכפות על תודעת היחיד, הן חיצוניות לפרט ונמצאות בתודעה הקולקטיבית של כלל החברה, הן קיימות מחוץ ליחד ושולטות בו. התחושה שאדם מקבל מתרומתו לרגש הקולקטיבי, היא שונה מהתחושה שהיה חש האדם אם היה לבדו. כאשר עוזב אותו אדם את הקבוצה/החברה והשפעותיה החברתיות חלפו, הוא מפסיק להרגיש את אותן תחושו שהיו בו קודם לכן, כשהיה בתוך הקבוצה (הם אף עלולים לזעזע אותנו, כי התנהגויות הללו אינן משקפות אותנו). במצבים חברתיים אנשים נוטים לסחוף אחד את השני ולהוביל להתנהגויות קיצוניות אשר הפרט לא היה מגיע אליהן באם היה לבדו.
העובדות החברתיות עוברות מדור לדור על ידי החינוך. כך, כופה עלינו החינוך את העובדות החברתיות, כיצד לחשוב ואיך לנהוג. במשך הזמן אנו מפסיקים לחוש את הכפייה המדוברת, החינוך יוצר באדם הרגלים ונטיות אישיות פנימיות. וזוהי מטרת החינוך – חיברות בין אנשים. החינוך מפעיל לחץ על הילד לנהוג באותה הדרך הכופה הסביבה החברתית על המחנכים.
על כן, התופעות החברתיות אינן אוניברסאליות. התופעות החברתיות הן הצדדים המשותפים, הקולקטיביים, של האמונות, הנטיות וההתנהגויות החברתיות. חלק ממנהגי הפעולה נרכשים מתוקף חזרתם, החזרה מייצבת את מנהגי הפעולה. המנהגים הקולקטיביים מקבלים נוסחא המועברת ע"י החינוך או כתבים (פתגמים, כתבי דת). המנהגים החברתיים לא היו מתקיימים אילו רק יחידם היו פועלי על פיהם, עליהם להיות מיושמים על ידי הקולקטיב. עובדה חברתית אינה פרטית.
זרמים חברתיים (זרמי דעות) נמצאים בעוצמות שונות בהתאם לזמן ולמקום, הם משתנים. אפשר לבחון את השינויים שלהן לאורך זמן. ממוצע של התנהגויות האנשים בחברה מציג לנו את מצבה של הקבוצה את "הנשמה הקבוצתית". אם כך התופעות החברתיות הן בחלקן זרמים חברתיים המשתנים בהתאם לזמן ולמקום, ובחלקה צורה חברתית (מודל חברתי) המשעתקת עצמה מדור לדור.
צורה חברתית הינו מעשה קולקטיבי עתיק יומין, היא מועברת אלינו על ידי הדורות שקדמו לנוף זהו מצב חברתי החוזר על עצמו מדור לדור, אינו תלוי זמן ומקום והחינוך שקיבלנו לימד אותנו לכבד את הצורה הזו.
תופעה חברתית הינה כללית מאחר והיא קולקטיבית (ולא להיפך), רק כאשר היא משותפת למספר מאוד גדול של פרטים.
העובדה החברתית מפעילה כוח כפייה חיצוני המאופיין על ידי סנקציות שמפעילה הפרט על הסוטה, וגילויי ההתנגדות שמפעילה החברה כנגד מי שמנסה להפר את העובדה. קל לגלות את הכפייה כאשר העובדה החברתית הינה בעלת סממנים חיצוניים (חוק, מוסר, אמונות, אופנות). אך כאשר העובדה החברתית הינה סמויה ובלתי ישירה (הכלכלה המודרנית), נתקשה לזהותה ככפייה.
הסדר האנטומי, המורפולוגי צורתי של חיינו גם הוא כופה עלינו את העובדה החברתית. הוא נבנה סביבה ומי שסוטה ממנה יתקשה (דוגמת הבעל הנשוי לשלוש נשים שונות ויחד מגדלים 17 ילדים, יתקשה למצוא בית שיתאים למבנה המשפחה החריג). המבנה הצורתי של המציאות נכפה עלינו מתוקף ההרגלים של הדורות הקודמים ואנו נוטים לשמור על כך.
העובדה החברתית היא כל צורת פעולה קבועה או לא, היכולה להפעיל על היחיד כפייה חיצונית. כלומר, צורת פעולה הקיימת בזכות עצמה, באופן בלתי תלוי בגילוייה בתוך תודעתו של הפרט.