מאת Zivmo
תקציר מאמרה של שוהמי אילנה (1996).
סוגיות במדיניות לשונית בישראל.
ישראל היא מדינה דו- לשונית - עברית וערבית, אולם למעשה, מטפחים בה רק את השפה העברית. השפה העברית היא השפה הרשמית, המדוברת והכתובה במדינה, והשפה הערבית, שפתו העיקרית של המיעוט הגדול ביותר בישראל, משמשת אותו בלבד.
* בישראל אין
מדיניות לשונית רשמית, המדיניות
הלשונית בפועל נגזרת ומונעת על-ידי אידיאולוגיה. משרד החינוך שולט בתוכניות הלימוד של
הוראת השפות. הסיבות להוראת שפות מסוימות ולהשמטת אחרות קשורה בצורה הדוקה עם גורמים אידיאולוגיים, פוליטיים וחברתיים.
* השפה העברית נתפסה מקום המדינה כחלק בלתי נפרד מתחיית האומה היהודית ואמצעי לאיחוד. שפות אחרות נתפסו כמאיימות על רכישתה ועל האחדות הלאומית והייתה ציפייה מהעולים שיזנחו את שפות האם שלהם לטובת העברית. כך, מתוך אידיאולוגיה של: "עם אחד, שפה אחת", הוחדרה מדיניות חד- לשונית לאוכלוסייה רב-לשונית ומגוונת מבחינה אתנית.
* רק לשתי קבוצות מיעוט הותר לשמר את שפותיהן- הערבים הישראלים (ערבית) והיהודים החרדים (יידיש)- אף אחת מן הקבוצות לא הייתה חלק מן הקונצנזוס הציוני.
* כתוצאה ממדיניות זו מאות שפות אבדו, חלקן שימושיות מאוד וחשובות להגדלת הקיבולת הלשונית של המדינה. השפות הגלותיות- יידיש ולדינו- לא נשתמרו. נוצר דור ישראלי צעיר שהוא חד- לשוני ברובו, המתפקד בעיקר בעברית ורק במידה מסוימת באנגלית.
* מחיר נוסף - הזנחת ההוראה של השפה הערבית, שפתם של קבוצת המיעוט הגדולה בישראל ושל עמי המזרח התיכון. לערבית מעמד נמוך בקרב היהודים, מספר קטן מאוד מקרב היהודים נבחנים בה בבחינות הבגרות ואין די תמיכה ביישומה
כשפת חובה .
* עולים חדשים, מכל הגילאים, נדרשים ללמוד עברית. אולם, לתוכניות הוראת העברית
לעולים החדשים מרכיבים תרבותיים חזקים, העולה נתפס כמקור לחיזוק הציונות וישנה התמקדות בהפיכת העולים לישראלים "אמיתיים" באמצעות קליטתם התרבותית. ישנה ציפייה שהעולים יהפכו לדוברי עברית כשפת אם בתוך זמן קצר באופן בלתי מציאותי. בנוסף, התוכניות מתמקדות בהיבטים לא רלוונטיים ואינן מדגישות את הכישורים הלשוניים הדרושים לתפקוד מוצלח בתחום הכלכלי-מקצועי. כיום, ישנן הנחות חדשות : השפה העברית עומדת איתן ולא נשקף איום על קיומה. שפות אם הן משאב, נכס, המביאות תועלת ליחיד ולחברה, יש לשמרן ולטפחן. שמירה על שפת אם משפרת ביצועים אקדמיים ואינה סותרת רכישת שפה חדשה. אדרבא, ידיעת שפות מקלה על רכישת שפות
נוספות. בנוסף, שמירה על שפות האם היא זכות יסוד של העולים, ונובעת מעקרונות דמוקרטיים של סובלנות וכבוד כלפי קבוצות אתנו-לשוניות מגוונות.
* העברית חשובה ושימושית בישראל. אך כיום, בעולם המודרני, אין די בה ויש להקנות שפות אחרות. יש הסבורים כי יש להתחיל את לימודי האנגלית בגיל צעיר יותר וללמד שפות נוספות בבתי-הספר.
* לאור חשיבות השפה הערבית יש לשים דגש חזק יותר על הוראת הערבית וחיזוק מעמדה.
* המחברת מציעה להתוות מדיניות לשונית הן ביחס לדוברי עברית כשפת אם, הן ביחס לעולים חדשים והן ביחס לאוכלוסייה הערבית. בנייר עמדה על מדיניות לשונית בישראל שהוגש בדצמבר 1994 לשר החינוך דאז, פרופ'' א'' רובינשטיין, על-יד מחברת המאמר ופרופ'' ספולסקי, נכללו ההמלצות הבאות: מדיניות לשונית בישראל צריכה להיות רב-לשונית, יש לטפח מדיניות לשונית של "שלוש פלוס"- עברית, ערבית ואנגלית כשפות חובה ושפות נוספות (בינלאומיות, מורשת, קהילה...) כבחירה. יש להמשיך בפיתוח תוכנית פעולה להוראת ערבית ליהודים והוראת אנגלית, בתוכניות הוראת ערבית לערבים ועברית לעולים- להגיע לכשירות אוריינית שתסייע להם בחייהם, ולסיום- יש ליזום תוכניות לשימור שפות העולים על-מנת להגדיל את קיבולת הלשונית הלאומית.
סיכומים נוספים אודות סוגיות במדיניות לשונית בישראל.