עפ"י המאמר בישראל 5 שסעים מרכזיים, הגורמים לסכסוכים ואי יציבות : שסע פוליטי, דתי-חילוני, מעמדי ,עדתי ולאומי השאלה המרכזית שמעלה סמוחה: האם אי השוויון בחלוקת המשאבים מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית ?
שסע מעמדי: סמוחה טוען כי
ישראל למרות נסיונותיה, לא מצליחה לפתח כלכלה מערבית, אך למרות זאת- היא מחלקת את משאביה כאילו הייתה כזו. בישראל, מתפתחת חברה ריבודית שבה העוני הקשה נמנע רק בזכות מדיניות רווחה . בישראל,
מעמד העובדים בעיקר מאנשים שירדו במעמדם- כגון מהגרים מרוסיה, איכרים ערבים ועוד. אלה- אינם שבעי רצון ממעמדם. המעמד הבינוני בישראל רחב מאוד. הוא כולל בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים ומעסיקים זעירים. האליטה- מורכבת מאנשי הדרג העליון בכלכלה, הבירוקרטיה, המקצועות החופשיים , התרבות האומנות, הפוליטיקה והצבא. לטענתו של סמוחה, קיימת נזילות רבה במבנה הריבודי. הוא מגדיר את המערכת ככזו שמחולקת לרבדים שהם קטגוריות סטטוס כלכלי חברתי ולא
מעמדות ( שהן קבוצות בעלות אינטרסים מובחנים ותודעת מאבק ). לדידו של סמוחה, הסיבות בגינן אי שוויון לא הפך לסוגייה שנוייה במחלוקת פוליטית הן : אמונה בשוויון הזדמנויות ובהישיגיות אישית ( מיתוס של מריטוקרטיה) יבוא ההון מבחוץ יוצר רמת חיים סבירה ולכן מונע מאבק. עבודה זולה מעזה וממהגרים יוצרת הזדמנויות עבור ישראלים שלא לעבוד בעבודות כפיים ומקצצים עלויות עבור המעסיקים. מדיניות רווחה. אמנם יש הסכמה בין המפלגות על צורך בקיומה של מדיניות רווחה- אך אין הסכמה אידיאולוגית- ולכן אין הצגה של מדיניות חברתית חלופית. ההסתדרות מטשטשת את הסכסוך המעמדי. יש שסעים חמורים יותר מהשסע המעמדי המאפילים עליו. הפוליטיקה המפלגתית סובבת סביב הסכסוך היהודי ערבי . שסע העדתיות: קיימים פערים במשאבים בין העדות השונות: השכלה, תעסוקה, רמת חיים והצבר הון.
הסיבות המסבירות את הפערים הללו: מערכת של הורשה מעמדית המצויה בכל חברה מתועשת, לא נעשה די לצמצומו. סמוחה מתאר את שנות ה-50 כתקופה מעצבת. האשכנזים היו מייסדי החברה ואילו המזרחים היו מיעוט עני וחלש, ללא ידיעת השפה והשכלה. האשכנזים הותיקים זכו לניעות גבוהה ואילו העולים האשכנזים החדשים השתמשו ברשתות החברתיות שהיו להם בכדי להתקדם. המזרחים תועלו לדרגים הנמוכים של החברה. התפיסה הייתה כי העולים המזרחים הם דור שמאיים על הדמוקרטיה הישראלית. הבדלים שנתהוו בין האשכנזים למזרחים: תרבות: למרות שלמזרחים ולאשכנזים יש תרבות משותפת המבוססת על הדת והלאומיות היהודית, ודפוסי התנהגות מקומיים, העדות השונות שונות בתרבותן. ההבדל המכריע הוא שמירת הדת. המזרחים הם בעיקר "מסורתיים" ופחות חילונים או חרדים. קיימים הבדלים נוספים כגודל המשפחה, יחס לשוויון בין המינים ועוד. ההבדלים בין תרבויות יצרו מתיחות בישראל ויחס אל המזרחים כתרבות נחותה שהופעל עליה לחץ להיטמע. כיום, יהודי המזרח דורשים הכרה בייחודם ומתן אפשרות להשפיע על הזהות הלאומית. השסע בפוליטיקה: המזרחים שולטים היום ביישובים בהם הם מהווים רוב. בקרב
עדות המזרח קיים אחוז גבוה של הצבעה לליכוד. קיימת חפיפה בין הפיצול העדתי והפוליטי- מה שמגביר את אי הסובלנות העדתית. יש הטוענים כי הסכסוך העדתי הולך ונחלש ומציגים כראייה את העובדה לפיה אין כמעט רשימות עדתיות לכנסת. עם זאת, אחרים טוענים כי הפוטנציאל לקונפליקט נשמר כיוון שהאשכנזים ממשיכים ושומרים על דומיננטיות. השליטה האשכנזית במקורות הלגיטימציה של מאבקים עדתיים מעכבים את ההתארגנות העדתית המזרחית. הסתירה בין כוחם המספרי למעמד הלא דומיננטי איננה נוחה עבור רבים מן המזרחים.
השסע הלאומי: ההנחות של הציבור היהודי לגבי הערבים בישראל הן: הערבים הם מיעוט עוין שיש לפקח עליו. עליהם להוקיר תודה על הקדמה שנפלה בחלקם מאז 48. עליהם להסתפק בזכויות פרט ולא לתבוע מעמד של מיעוט לאומי. הם מובחנים מהעם הפלסטיני עלינם להשלים עם המצאותם מחוץ למוקדי הכוח. ערביי ישראל דוחים הנחות אלה, ורוצים לעצב יחסים חדשים בינם לבין הרוב היהודי. בשורש המשבר- הסתירה בין המאפיינים הדמוקרטיים לציוניים של מדינת ישראל. המשבר התעצם משנו ה-70- בעקבות מודרניזציה ופלסטניזציה של ערביי ישראל מה שהוביל להתעוררות פוליטית. ארבע התביעות המרכזיות של ערביי ישראל: תביעות הקשורות לצביונה היהודי-ציוני של המדינה: ישראל היא דמו'' אתנית. זו, מתנגשת עם
דמוקרטיה פוליטית. ערביי ישראל מכירים במדינה אך דוחים את צביונה האתני. מנקודת מבט יהודית דחייה זו- כמוה כדחיית עצם קיומה של המדינה. זכויות הפרט: זכויות הפרט של הערבים מצומצמות ונגישותם למשאבים מוגבלת. התנגדות הערבים ליהודים נחשבת ללא לגיטימית ובמידה מסוימת אף ללא חוקית ( אין אפשרות למפלגה השוללת את ישראל כמולדת של העהיהודי אפשרות להתמודד בבחירות לכנסת ). יש שימוש בשיקולים בטחוניים בכדי להגביל את הערבים. הערבים נתפסים כאזרחים דרגה ב'' מתוך סברה כי אינם זכאים לזכויות שוות כי אינם ממלאים חובות שוות. מעמד של מיעוט לאומי: ערביי ישראל נהנים ממעמד של מיעוט אתני, אך אינם מקבלים זכויות לאומיות. הערבים מתפקדים היטב כמיעוט תרבותי, אך תרבותם איננה נחשבת חלק מהמורשת של הלאומיות הישראלית אלא כתרבות נחותה. החשש הוא מתביעות להגדרה עצמית. השתתפות פעילה בפוליטיקה: נראה כי ערביי ישראל משולבים היטב בפוליטיקה- רמת השתתפות גבוהה בבחירות ובפולטיקה החוץ-פרלמנטרית. עם זאת, ישנן 3 חולשות לפוליטיקה הערבית: המדינה אינה מכירה בגופים הערבים העצמאיים, עפ"י הרוב היהודי מחאה חוץ פרלמנטרית ערבית איננה מקובלת ואף מזיקה והערבים אינם נכללים בקואליציות ממשלתיות עקב התנגדותם לצביונה היהודי של המדינה. לטענתו של סמוחה, ישראל עומדת בפני בעייה קשה של "רודנות הרוב" – שעלולה לגרום למתיחות ואי שקט. הוא מציע שינוי מדיניות שלטענתו יתרום לניהול טוב יותר של הקונפליקטים שתוארו לעיל: השסע המעמדי: צמיחה כלכלית- כיון שישנם משאבים רבים המושקעים בסכסוך הבטחוני- יש להציע פשרה עם הפלסטינים שתוביל לצמיחה כלכלית. בנייה מחודשת של הכלכלה בדגש קפיטליסטי. עידוד תרבות של אינדיבידואליזם- בה הפרט נושא באחריות כלפי עצמו, הגדלת שיעור הניידות החברתית. השסע העדתי: הקטנת החפיפה בין עדה ומעמד והגברת שוויון בהתפלגות המשאבים בין העדות פיתוח פתיחות כלפי התרבות הערבית. הצבת הבעייה על סדר היום והכרה באחריות ממשלתית על העניין. השסע הלאומי: גיוון מסכת הסמלים כך שיתאפשר גם לערבים להזדהות עם המדינה מבלי לבטל את צביונה היהודי-ציוני. ביטול אפליה בזכויות הפרט וכיבוד דעת המיעוט. הענקת מעמד של מיעוט לאומי פלסטיני לערבים. קבלת מפלגות ערביות לקואליציה ולממשלה.
סיכומים נוספים אודות שסעים מעמדיים, עדתיים, לאומיים ודמוקרטיים בישראל