סמיכות השואה להקמת המדינה הפכו את זיכרון השואה למרכיב מרכזי בזהות הישראלית. "הדת האזרחית" של ישראל. "למה זה קרה לנו?" מרכז הזיכרון הקולקטיבי. המסעות לפולין- עליה לרגל כביטוי לדת האזרחית. קדושת המדינה וחווית השואה.
סקר קצר של זיכרון השואה בישראל- "הצברים" הראשונים הרחיקו עצמם מניצולי השואה כיוון שאלו סימלו את העבר הגלותי בניגוד לחלוצים ולחיילים, מתוך רגשי אשם על שלא עזרו ולאור ההבדלים החדים. מלחמת 6 הימים ויום הכיפורים חוללו שינוי והפכו את 6 המיליונים לקדושים שנהרגו על קידוש השם. "עם בדד ישכון". צה"ל כתשובה לאושוויץ. הקרבה עצמית למען המולדת. טקסטים כתובים ונאומים פוליטיים, אינם דרך ההעברה המרכזי, אלא ביה"ס וטקסי יום השואה. אנו מכירים את הצפירה מילדות- הופך את האדמה למרחב זיכרון ציבורי. גם בפולין עומדים בו בזמן
המסעות לפולין, המטרות המוצהרות 1988- עד אמצע שנות ה-80 היחסים הדיפלומטיים עם פולין לא אפשרו מסעות. תודעת השואה התגבשה ממשפט אייכמן עד עליית בגין לשלטון. פער הדורות עורר את העניין בשורשים והסבים שמחו להעביר את חייהם לפני מותם. מדינת
ישראל הפכה ביטוי של תקומה ועצמאות. אחדות חדשה בין אשכנזים וספרדים- עם אחד, עם שנרצח. מטרות מוצהרות של משרד החינוך כוללות הכרת העושר הרוחני והתרבותי שהיה לפני, להעצים את השפל אליו הגיעו הנאצים, חיזוק הקשר עם העבר, העמקת המחויבות האישית להמשך החיים היהודים ולחזק את ערכי הציונות. 1994- אמנון רובינשטיין (שר החינוך) הוסיף, הכרה במורכבות יחסי יהודים פולנים והצורך להכיר את עיקרי האידיאולוגיה הנאצית-
מדינה יהודית, דמוקרטיה ונגד גזענות. לחוש ולנסות להבין. תהליכים לא מודעים:
1. מסורות מומצאות מסתירות את העובדה שגם החזק וגם החלש מצויים באותה מסורת מובנית. 2. מסורות לעולם אינן מומצאות לגמרי.
טיעון מרכזי: המסעות אינם סיור לימודי אלא עלייה לרגל- במסגרת הדת האזרחית
ויקטור טרנר- עליה לרגל אל מקום קדוש כמרכז חווית הקומוניטס (חווית יחד אקזיסטנציאלית). האדם מרגיש אחר, שונה, כשהוא שב הביתה, עולה הרגל זוכה לאישור חברתי המחזק את תחושתו לגבי השינוי שעבר. מחנות הריכוז- מטונימיה לחיים היהודים בתפוצות, חוויה של היבראות מחדש. מחנות המוות לעומת זאת מייצגים את המוזר והמושך, המאיים והמפתה, המרתק, הקמאי והלא נודע האורב בתוהו ובוהו בקוסמוס המתורבת. ירידה לרגל לבורות המוות. משמעות חדשה לברור מאליו. מעולי רגל לתיירים. השוואה להר הרצל. ג'יימס יאנג- טשטוש האני עם העולה באוב, לא עבר אלא המאורעות עצמם. באותם מרכזי המוות לבושים התלמידים צבעי כחול לבן, עטורים סמלי לאום ודגל ישראל. הניצול מסיים את סיפורו בעליה לארץ והמנון לסיום הטקס. אושוויץ הופכת מקום הצטלבות הזמן והמרחב של רוע שאפשר לגבור עליו. מקום הולדת המדינה. ערך קוסמי ומוסרי חדש למדינה. החזרה הביתה הופכת עליה למחוז חפץ. התלמידים "עדים של עדים", באחריותם "לזכור ולא לשכוח"- חזרה פולחנית של מעשה ההישרדות.
מבנה המסע: הכנות, ארגון, מבחר אתרים ולוח זמנים- רוב הנוסעים הם אשכנזים ממעמד בינוני ומעלה, בגלל העלויות והארגונים. חילונים נוסעים בנפרד מדתיים וחרדים כמעט ולא נוטלים חלק כלל.
מסע שאמור היה ללכד, משסע את הפלגים החברתיים בהיררכיה. ההכנה כוללת גיבוש, לוגיסטיקה, הכנה רגשית, תדריך בטחוני, רקע היסטורי וכו'. הדגשת פולין כארץ עוינת. החולצות מכריזות על הזהות הלאומית, כך שכל מגולח ראש מזהה את הקב' מרחוק ומפגין אנטישמיות בהתאם. אווירת חוסר בטחון בגולה, אין חלל ואין זמן חופשי. הנדלמן- הניסיון, הידע, הרגש והנאמנות של הילד נובעים מהקב' הראשונית. הוא אמור להבנות בדמות האזרח הנאמן למדינת הלאום. בצה"ל- "נמסר" הילד לשירות המדינה- בטחון. מסע סטנדרטי, 8 ימים, 4 מחנות מוות או ריכוז, 2 בורות הריגה, בתי קברות ובתי כנסת ריקים, שרידי עיירות, גטו וארשה וכמה אתרי תיירות. בועה סביבתית המחלקת את העולם של המסע ל-2: מרחב פנימי- ישראל, מרחב חיצוני- פולין של השואה. האוטובוס- חללית זמן. קיטוב בין חוץ האוטובוס והמלון מול פנים (תרשים). הקצב הפנימי של המסע נשלט ע"י העיקרון של "לגעת ולברוח". נוכחות המוות בשבת אינה כה ממשית. אווירה שאינה מעודדת חשיבה אינדיבידואלית, מי שפורש לבכות לבד מוחזר לקב'.
העד הניצול כמתווך של חווית השואה- העד הוא מה שהנדלמן כינה "טיפוס סימבולי"- בן אנוש שהצגתו את עצמו משפיעה על קשרי הסדר החברתי וטובע אותם, במקום שיקבע על ידם. התגלמות חיה לחזון עולמו שלו ההוליסטי. מוצג כגיבור, "איש העדות". עבודתו היא חלק בלתי נפרד ממראהו ומנוכחותו. "מי שבא משם".
טקסי ההנצחה בפולין- בין 3-8 טקסים כלל משלחתם יוצרים אחדות רגשית ותחושת קהילה באמצעות חזרה על סמלים, טקסטים ושירים מוכרים. הנצחה פעילה. אותו טקס מבי"ס הופך לשאגת ניצחון של עם אחד. לעיתים ישנם טקסים של קב' קטנות או בודדים, איסוף מזכרות והדלקת נרות זיכרון.
מסרים שהודחקו במסע- המסעות מעצבים עולם ריטואלי שמדחיק מסרים אחרים שקשה לשמוע במסגרת הזיכרון. זמן וטקסים מוקדשים למוות בשואה ולא לחיים יהודים בפולין לפני כן. פולין כבית קברות יהודי גדול. היסטוריה שלמה התכווצה לאירוע אחד- שואה. אין מפגש עם יהודי התפוצות. המגע היחיד הוא עם הניצולים העדים. המסע בגלות מתקיים רק כדי לשלול אותה. השואה כמוות טבעי של הגולה. אין מפגש משמעותי עם פולנים. היתקלות באנטישמיות פולנית מאששת את הדעות הקדומות. חסידי אומות העולם בתוך חלל פנימי ישראלי, כאלמוני הזוכה להוקרה מהמדינה. לוח הזמנים הצפוף, סידורי הביטחון, מיעוט הזמן לשיחות, העייפות מהנסיעה, ההמתנה לקב' ואופי הטקסים הצפוי- תומכים בהרגשת סגירת המעגלים. מסרי המסע ונרטיבים אחרים של השואה- השואה היא ביטוי של חוסר אונים ופגיעות העם היהודי בתפוצות מול האנטישמיות הנצחית בעולם. החל מ-1997 מוזכרים קורבנות השואה כחלק מטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל. הנרטיב הציוני הגואל במסעות נובע מארגון המסעות ע"י משרד החינוך הממלכתי. כל חיבור של השואה עם מקרים אחרים של רצח עם נדחתה. בתי הספר חותרים לקונסנזוס. המסעות הם כוח מעצב חזק בגיבוש הזיכרון הקולקטיבי.
סיכום- המסעות בנויים כחזרה פולחנית של מעשה ההישרדות. לומדים להעריך את מדינת ישראל כמקור החיים, כמחוז חפץ. החלל, הזמן והטקסים שבמסע מעוצבים כדי לאשש את הפרדיגמה השלטת של מעבר מחורבן לגאולה.
סיכומים נוספים אודות בעקבות ניצול השואה הישראלי: משלחות נוער ישראליות לפולין וזהות לאומית