ספרו של איתן כהן מציע ניתוח
סוציולוגי-אנתרופולוגי של תופעות חברתיות אותן הוא מאפיין כ"מרוקאיות". בפרק
השני בספרו
מנתח כהן את ההיסטוריה של יהודי מרוקו במאתיים השנה האחרונות ומצביע על
תכונות ייחודיות ליהודי מרוקו, בעזרתם הוא מציע הסבר לתופעות חברתיות ולעוינות והתוקפנות
של בני העדה כלפי הממסד הקולט בישראל. הפרק מתחלק לארבע תקופות אשר עיצבו את מבנה
האישיות של בני העדה, את המבנה החברתי שלה ואת דפוסי ההתנהגות של בניה.
א) החברה היהודית במרוקו
במאות ה -18 וה -19: ההנהגה השלטונית במרוקו שהתקשתה בפיתוח סמכות פורמלית
ומערכת בירוקרטית רשמית, הובילה למבנה שלטוני א-פורמלי. סמכותו של הסולטן והציות
לחוקיו התבססו על הכריזמה שלו והיסוד האישי עמד בבסיס סדרי החברה של הקהילה. מציאות
זו היא המקור לנטייתם של
המרוקאים לערער על סמכות ממסדית ולחפש את הפן האישי בקשר
שלהם אל הרשויות השלטוניות והדתיות.
ב) יהדות מרוקו במחצית
הראשונה של המאה ה-20: בעקבות מלחמת העולם השנייה והתגברות הלאומיות
המרוקאית והמתח מול השלטון הצרפתי, חיו רבים מיהודי מרוקו בתקופה זו במצוקה כלכלית, אי
יציבות ותלישות חברתית. כתגובה לכך התפתחה בקהילה היהודית "תרבות עוני" שהתאפיינה
ברגשי נחיתות ועמדות עוינות כלפי סדרי החברה והמעמדות השולטים. חוקרים ישראלים
כגון רבקה בר-יוסף מתארים את המהגרים מצפון אפריקה כ"חברה במעבר". כהן
מסכים להגדרה זו, אך מצביע על אי דיוק הנובע מהתעלמות מההבדלים העצומים בין העדות המזרחיות
השונות. גם תקופה זו תרמה להתפתחות של אנטי-ממסדיות ו"תרבות נגד", והיא
שהציבה מאוחר יותר את יוצאי מרוקו בראש מאבקים, מחאות חברתיות כגון המרד בוואדי
סאליב ותנועות מרדניות כמו "הפנתרים השחורים".
ג) העלייה והקליטה של יהודי
מרוקו בשנות ה-50: השונות התרבותית העצומה של יהדות מרוקו שמתבטאת בספונטניות,
גילוי רגשות וא-רציונליות, בצירוף המוטיב האנטי-ממסדי שהביאו איתם, עמדו בניגוד
גמור למשטר המפא"יניקי-אשכנזי-בטחוניסטי המתנשא, וגרמו לכישלון הצורב של קליטתם.
אופיים האינדיוידואליסטי והנון-קונפורמי של המרוקאים והצורך שלהם במערכת יחסים
אישית וא-פורמלית נתקלו בפורמליות ובסמכות הריכוזית של המוסדות הקולטים בארץ.
פיזור העולים המרוקאים בעיירות הפיתוח וההתייחסות אליהם כאל "פראים"
אלימים, בידד אותם מהתושבים הוותיקים ומהמרכז, ובכך העצים את התחושות של בדידות,
ניכור והשפלה המתלווים לכל תהליך הגירה. גם התפיסה המוסרית המרוקאית לפיה
"הטוב" מקושר לאישי ו"הרע" לפורמלי ולממסדי, עמדה בניגוד גמור
לערכים של הסוציאליזם הציוני הממלכתי. פולחן הקדושים שהתפתח בקרב העדה תפס את
מקומו של פולחן לאומי.
ד) הדור השני בעיירות
הפיתוח: הקהילות המרוקאיות שרוכזו בעיירות הפיתוח נטו להעריך את ילדיהם בלי קשר להישגיהם
הפורמלים מחוץ למסגרת המשפחתית והקהילתית. המפגש של ילדי העולים עם מערכת החינוך
חיזק בהם את אותן תכונות שאפיינו את הוריהם: העדפת היסוד האישי, המוטיב
האנטי-ממסדי, הרתיעה מהישגיות והשתלטות ותחושות חזקות של עלבון וקיפוח. תכונות אלה,
שהתבטאו במישורים רבים, יצרו סכסוך עדתי של נקמה באשכנזים והפכו את בני העדה
המרוקאית ל"נגטיב של האשכנזים".