גבריות מתוך מחאה

גבריות מתוך מחאה : על כינון הזהויות של חיילים בתפקידי צווארון כחול – אורנה ששון לוי קיימת פרשנות שלפיה השירות הצבאי חיוני להגדרת גבר ישראלי נורמטיבי , אבל בה בעת הוא שולי או אף ממלא תפקיד שלילי , הן בהגדרתו העצמית כגבר והן בתפיסתו העצמית כאזרח. שיח דואלי זה , המאפיין את החיילים בתפקידי הצווארון הכחול , נשען אם כן על תפיסת ההגמוניה הישראלית ומתנגד לה בו זמנית. השניות המתבטאת בשיח זה מלמדת כי הקשר בין צבא , גבריות ואזרחות אינו הרמוני כפי שנטען לעיתים קרובות . מרבית הספרות העוסקת ביחס שבין הצבא למדינה מתמקדת בחיילים הקרביים , ומניחה לכן זהות גברית אחידה וקשר הדדי בין צבא , אזרחות וגבריות. צבאות כידוע אינם ארגונים הומוגנים , אלא הם מפוצלים ומרובדים על פי מגדר , גזע , מעמד , אתניות ומיניות. טענת הכותבת היא כי החיילים בתפקידי הצווארון הכחול , ברובם מזרחיים ממעמד נמוך או מהגרים מברית המועצות לשעבר , מכוננים במהלך שירותם הצבאי זהויות המאתגרות את התפיסות המיוניות ההגמוניות של גבריות ואזרחות . חיילים אלה מקבלים את הדומיננטיות של הגבריות הקרבית , אולם מוצאים עיגונים חלופיים ואחריות לבית ולמשפחה . הזהות הגברית שהם מציגים , השואבת את עיקר כוחה מהתחום הפרטי של חיי הבית והמשפחה , מתבטאת בהתנגדות מתמשכת למשמעת ולסמכות הצבאיות , ומדגישה את תפקיד הגבר המפרנס על תפקיד החייל . השניות העולה מההשוואה בין הפרקטיקות האנטי צבאיות שלהם לבין השיח הפוליטי המיליטנטי שלהם חושפת את מיקומם של מזרחיים ממעמד נמוך בחברה הישראלית בעמדה מפוצלת בין השתייכותם המועדפת כיהודים לבין שוליותם כמזרחים מהמעמד הנמוך . לגביהם אם כן , הקשר בין צבא , גבריות ואזרחות הינו סבוך ודו ערכי. גבריות , צבא ואזרחות המושג המרכזי במחקר העכשווי על גבריות הוא "הגבריות ההגמונית" , המוגדרת כ"צרוף של פרקטיקות מגדריות המגלמות את ההצדקה הנוכחית לפטריארכיה" גבריות הגמונית זו הינה מודל אידיאלי , שזהויות גבריות ונשיות אחרות מתכוננות ביחס אליה בדרך של חיקוי , שיתוף פעולה או התנגדות . לעיתים קרובות הגבריות ההגמונית היא "גבריות לדוגמא" שהמדינה מייצרת כך שתענה על צרכיה בצורה תרבותית מקובלת , ובכך היא מהווה אמת מידה בעיצובוב של סולם היררכי של זהויות גבריות . מושג זה הינו אפקטיבי במיוחד מבחינה תיאורטית מכיוון שהוא מאפשר לטעון לריבוי של זהויות גבריות המיוצרות בהצלבה עם מעמד , אתניות ולאומיות , ויחד עם זה לשמור על התובנה הפמיניסטית המדגישה יחסי כח ושליטה בין המינים. אע"פ שגבריות מובנית בכל אתר חברתי , היא מקבלת ביטוי מיוחד במוסדות הנתפסים כאתרים גבריים אקסלוסיבים , כגון ספורט , פשע וצבא . הצבא הינו אתר מרכזי ללימוד תהליכי הייצור של זהויות גבריות משום שהוא נתפס חברתית , תרבותית והיסטורית כארגון גברי הנשען על הגדרות דיכוטומיוות של גבריות ונשיות לצורכי קיומו והנעתו , וממלא תפקיד מרכזי בהבניית דימויים גבריים בחברה בכללותה . לצבא יש תפקיד מיוחד בביסוס האידאולוגיה הפטריאכלית בשל המשקל המרכזי שיש למלחמה בכלל ולקרב בפרט , בהבניות של גבריות ובהצדקה של עליונות גברית . היחסים בין צבאיות לבין גבריות פטריאכלית מתאפיינים אם כן באינטרסים הדדים. בישראל יש לקשר בין גבריות לצבאיות בולטות מיוחדת בשל התהליך ההיסטורי שיצר זיהוי בין ציונות לגבריות , בשל הסכסוך היהודי פלסתיני המתמשך ובשל התפתחותן של חברה ותרבות מיליטריסטית . בעקבות תהליכים אלה , זהותו של החייל הקרבי נתפסת כמגלמת את הגבריות ההגמונית , והשרות הצבאי נתפס כשלב חניכה הכרחי ואניברסלי לקראת גבריות נורמטיבית בישראל. מוסכמה שנייה שחיילי צווארון כחול מערערים מניחה קשר הדדי ופונקציונלי בין שירות צבאי לבין אזרחות . תפיסות עכשוויות יותר של אזרחות רואות את הקשר בין הצבא לאזרחות בשני אופנים שונים . בשיח האזרחות הליברלי , השירות הצבאי מהווה חלק מחובותיו המינימליות של האזרח כלפי המדינה , ומילויון מזכה אותו בזכויות אזרחיות , פוליטיות וחברתיות שוות . בשיח האזרחות הרפובליקני האזרחות מוגדרת על פי מידת תרומתו של האזרח ל"טוב המשותף" של הקהילה . בחברות בעלות אופי מילטריסטי , תרומתו של האזרח לקולקטיב נמדדת בעיקר באמצעות שירותו הצבאי ומוכנותו להקרבה עצמית למען הכלל. אזרחות טובה בחברות כאלה מזוהה עם חיילות טוב . כך השרות הצבאי מהווה מדד למידת האזרחות והפטריוטיות של היחיד ואמת מידה לחלוקה דיפרנציאלית של המשאבים המוסריים והחומריים של הקהילה . כלומר , השרות הצבאי מהווה חלק פעיל בעיצובו של מבנה אזרחות היררכי. הגדרת החייל הקרבי כ"אזרח טוב" משרתת כמובן את האינטרסים של המדינה , ומאפשרת לה למסד זכאות דיפרנציאלית לזכויות אזרחיות . כאשר הציעה המדינה את השרות הצבאי כהבטחה לקדמה דרך ההשתייכות ללאום, וההשתתפות במלחמה הומרה בזכויות אזרחיות , נעשו הצבא והמלחמה לחלק בלתי נפרד מהגדרת האזרחות ומהתפתחותה של מדינת הלאום במערב. מכיוון שהמבחן האולטימטיבי למחויבותו הפוליטת של הפרט הוא מוכנותו להקריב את חייו למען המדינה , ומכיוון שהאישה מודרת משדה הקרב , היא אינה שותפה מלאה במחויבות למדינה ולפיכך אזרחותה מתעצבת כ"אזרחות חסרה". הזיקה ההדוקה בין השרות הצבאי לבין אזרחות מעניקה אם כן יתרונות לגברים ששרתו בצבא ומייצרת היררכיה מגדרית במבנה האזרחות . אולם גם אזרחותם של הגברים אינה יציבה ואחידה . ראשית , לא כל הגברים משרתים בצבא , והסיבות לאי גיוסם מעצבות את האופי הדיפרנציאלי של אזרחותם . גם בקרב החיילים המשרתים שרות חובה קיימים הבדלים מובהקים בתפיסות האזרחות על פי אופי השרות הצבאי ומיקומם במבנה הריבודי של הצבא . כך חיילים בתפקידי צווארון כחול מבטאים תפיסה דואלית של אזרחות : תפיסה אחת משקפת את ניכורם מהמדינה ומהארגון הצבאי המייצג אותה , בעוד שהתפיסה האחרת מביעה הזדהות מוחלטת עם המדינה עד כדי גישות לאומניות מובהקות . התנגשות זו בין פרשנויות של אזרחות מעניינת במיוחד כאשר מדובר בתפיסותיהם של חיילים , מכיוון שהצבא נתפס כ"מוסד מעניק אזרחות". ריבוד אתנו – מעמדי בצבא התפיסה הפונקציונליסטית של הצבא כגורם מרכזי למודרניזציה , לבינוי אומה , ולאינטגרציה מעמדית ואתנית נופצה ע"י סינתי אנלו שהראתה כי בניגוד לאתוס של "צבא העם" , הצבא מרבד לא רק בין גברים ונשים אלא גם בין גברים מקבוצות אתניות , לאומיות ומעמדיות שונות . לטענתה המדינה משתמשת במדיניות כוח אדם אתנית על מנת לשמר את סמכותה ואת הסדר הפוליטי הקיים . "מפת הבטחון האתנית " שהאליטה המדינתית מציירת מדרגת את הקבוצות השונות על פי מידת נאמנותן למדינה , ובהתאם לכך מבחינה ביניהן במדיניות הגיוס לצבא , בדפוסי קידום , בחלוקת תפקידים בצבא , ברמת הקרביות ועוד. האליטה הפוליטית משתמשת בזהויות אתניות מתחרות ומנצלת אותן לצרכיה , תוך ייצורן ועיצובן מחדש . הצבא הישראלי מייצג את האידאולוגיה האוניברסלית של מדינת הלאום המודרנית כאשר הוא מציג עצמו כ"צבא העם". אולם בתחילת שנות ה 80 יצא סמי סמוחה במאמר פורץ דרך שהראה כי גם "צבא העם" הישראלי מעוצב על פי מפת הבטחון האתנית , שלפיה האשכנזים מהווים את השלד של הצבא ושל מערכת הבטחון . ביחס למזרחים , טען סמוחה , הצבא פועל כמערכת הטמעה , ולא ככור היתוך , מכיוון שעל מנת לזכות באמון ולהתקדם בצבא החיילים המזרחיים חייבים להסתגל למערכת הפועלת על פי הנורמות המערביות של הקבוצה הדומיננטית האשכנזית . מסקנתו היא כי הריבוד הצבאי , המבוסס על המיון האתנו – מעמדי שעורכת מערכת החינוך בארץ , משקף ואף משמר את הריבוד האתני בחברה האזרחית . ההירכיה הצבאית מתבססת לא רק על חלוקת עבודה אנכית , אלא גם על חלוקת עבודה תעסוקתית בין תפקידי צווארון לבן , הכוללים תעסוקות עתירות ידע יוקרתיות , לבין תפקידי צווארון כחול , המבוססים על תעסוקות עתירות עבודה ונמוכות סטטוס . החיילים בתפקידי הצווארון הלבן הינם על פי רוב אשכנזים . לעומתם , רוב החיילים בתפקידי הצווארון הכחול הינם מזרחים או מהגרים מברית המועצות לשעבר . השירות בתפקידים המבוססים על עבודת כפיים ממקם חיילים אלה ברובד נמוך ביותר מבחינה מקצועית וחברתית בצבא , ואינו מעניק להם קידום מקצועי ויוקרה חברתית . הערה מתודולוגית מאמר זה נובע מתוך מחקר גדול יותר העוסק בכינון זהויות מגדריות בצבא הישראלי שהתבסס על שתי גישות מחקריות איכותניות הקרובות ברוחן זו לזו : הגישה הפנומנולוגית הפרשנית אשר בוחנת את המציאות החברתית והתרבותית מנקודת ראותם של הפועלים בה . מטרתה אם כן היא לחקור מבנים של משמעות כפי שהם נחווים על ידי המשתתפים ץ המתודולוגיה הפמיניסטית מדגישה רפלקסיביות של החוקרת ופועלת לחשיפת מבנים של אי שיוויות חברתי ולשינוי הסטטוס קוו המגדרי. מחקר פמיניסטי יכול לעסוק בגברים ובגבריות כל עוד המגדר הוא הקטגוריה האנליטית העיקרית שלו , וכל עוד הוא רגיש ומודע ליחסי כוח מגדריים . יתרה מזו , המחקר הפמיניסטי נוע לתת קול לקבוצות שוליות , והמחקר הנוכחי מקווה לתת קול לקבוצה שהודרה לשוליים – קבוצת החיילים הנמצאים בתחתית ההירככיה הצבאית. הגבריות מציגה בעיה מתודולגית מרכזית : חסר מודל ברור לאיסוף חומר על גבריות . זאת , מכיוון שגבריות אינה "קיימת" במציאות , אלא מהווה גשטלט מרכזי בהבניית ההתנהגויות והתפיסות של נשים וגברים כאחד , שאת משמעויותיו ניתן לחלץ רק על ידי פענוח פרקטיקות שונות המודגשות ע"י גברים . המתודולוגיה ההולמת מחקר כזה היא התצפית המשתתפת . אילוצי הצבא אינם מאפשרים לאזרחיות לערוך תצפיות ממושכות , ולכן המחקר התבסס על ראיונות עומק עם חיילים וחיילות שנערכו על פי רוב לקראת השחרור או ב