.
ביקורת כוח השיפוט
מחבר : קאנט
-
Summary rating: 4 stars
(7 דירוגים)
-
ביקורים : 725
-
מילים:900
-
תגובות
:
0
ב"ביקורת כוח השיפוט" (1790) קאנט מפרט את תפיסתו האסתטית. זהו חיבור פילוסופי הנחשב לאחד מאבני-היסוד של האסתטיקה.
תורתו של קאנט על היפה שואפת לתאר את משפטי הטעם כשיפוטים נבדלים משיפוטים על האמיתי, על המועיל, על הטוב ועל הנעים. לשיפוט האסתטי קאנט קורא "משפט הטעם הטהור".
קאנט מבקש לדעת אילו חוויה וניסיון הסתכלותי נמצאים מאחורי השיפוט האסתטי. כך, כל שיפוט נסמך על התנסויות ורשמים האחראים לקיומו מלבד השיפוט על הטוב, הכרוך בשיקול הדעת. השיפוט על האמיתי מסתמך על עדויות החושים, או על שיקולים לוגיים, או על שניהם. השיפוט על המועיל נסמך על תודעה עצמית בדבר אינטרסים פרטניים או כלליים, כלומר דבר מה מתאים לאינטרסים שלנו ועשוי להיחשב לאמצעי על מנת לממשם או לספקם.
קאנט סבור כי שיפוט הטעם נסמך על הנאה מסוימת שנגרמה לנו על ידי עצם התבוננותנו באובייקט מסוים. אולם ישנם סוגים שונים של הנאות. אנו עשויים ליהנות מהתבוננות באובייקט מסוים משעה שהבנו שביכולתנו להועיל לנו. אולם סוג הסיפוק שמבסס את משפטי הטעם הוא סוג מיוחד של הנאה או סיפוק. קאנט מציע ארבעה מאפיינים כלליים למשפט הטעם, באמצעות הגדרת היפה – האובייקט של משפט הטעם:
· יפה הוא שמעורר הפקת נחת ללא חפץ עניין. כלומר, יפה הוא מה שמעורר הנאה ללא סיפוק אינטרס. ההנאה בהתבוננות איננה קשורה בסיפוק פסיכולוגי או פיזיולוגי, וה"צורך" בסיפוקים אסתטיים איננו אינטרס מאחר שהוא אינו מתועל לכדי מימוש דבר מה הקשור בפסיכולוגי או בפיזיולוגי. האינטרס הוא פרטיקולרי ואינו מאפיין את כל בני האדם; הוא לא אוניברסאלי. ההתבוננות אדישה לקיומו של האובייקט, ואיננה מבקשת לצרוך אותו. אנו אדישים לשאלת קיום האובייקט ונהנים אך ורק מהתבוננות בו.
· יפה הוא מה שמוצא חן ללא מושג. מושג הוא קריטריון שאנו יוצרים ושומרים במחשבה לצורך זיהוי אובייקטים מסוימים כשייכים לקטגוריה מסוימת של נמצאים. לפי קאנט, אין קריטריונים לזיהויו של היפה. יפה איננו נוצר על דרך ההשוואה, וקביעת אובייקט מסוים כיפה איננה קשורה להגדרות ולכללים.
· יפה הוא מה שיש לו צורה של תכליתיות, עד כמה שהיא נתפסת בו ללא דימוי של תכלית. מה פירוש ההגדרה של תכליתיות ללא תכלית? אילו היינו חושבים על האובייקט המועמד להערכה אסתטית כקשור בתכליתיות גרידא, הוא היה הופך לאובייקט הנתון להכרה מדעית ולהמשגה. למשל, תכליתו היא לעורר בנו רגש מסוים. האובייקט הנתון לשיפוט אסתטי הוא בעל צורה של תכליתיות אולם השיפוט האסתטי איננו מתעניין במשמעויות או במילוי תכליתיות מסוימת. האלמנטים הצורניים, התבניתיים, נראים מותאמים והרמוניים וכך מתעורר בנו הרושם של היעדר שרירותיות או מקריות באובייקט הנשפט ברמה האסתטית.
· יפה הוא מה שמוכר ללא מושג, כמושא של הפקת נחת הכרחית. כלומר, אני "נדחף" לייחס את הפקת הנחת שלי מהאובייקט היפה לכל מי שיתבונן בו. כלומר, ההתבוננות שיוצרת הנאה שאיננה קשורה באינטרס יוצרת בי אמונה לפיה היופי הוא באובייקט, ולכן כל מי שיתבונן בו יסבור שהוא יפה. אולם אינני יכול לכפות הסכמה זו על האחר משום שאין באמתחתי מושג של היפה. לפי קאנט, אף על פי שמשפט הטעם הטהור מבקש לתבוע הסכמה כללית, אין ביכולתו לעשות כן משום שהוא סובייקטיבי, ולפיכך – חסר מושג.
קאנט מאמין כי השיפוט האסתטי נע בין השיפוט הסובייקטיבי, כמו השיפוט על הנעים (לגבי יין, למשל), לבין השיפוט האובייקטיבי, כמו השיפוט על המדעים (מתמטיקה, למשל). זו התפיסה של קאנט בדבר האוטונומיה של היפה.
קאנט עורך הפרדה בין משפט טעם טהור לבין משפט טעם מעורב: משפט הטעם הטהור חל אך ורק ביחס לשיפוט אסתטי, אולם משפט הטעם המעורב חל לגבי משפטים בהם השיפוט האסתטי הוא מרכיב ולא מהות הכל. כך, למשל, ניתן להעריך מכונית מבחינה אסתטית אך גם מבחינת היותה מועילה. שילוב כזה ייצור משפט טעם מעורב – לא טהור. במשפט הטעם הטהור אנו מתייחסים לאופן ארגון המשמעויות, להיבט הצורני, ולא למשמעויות כשלעצמן, כלומר, להיבט התוכני.
קאנט מדבר על חוש כולל, common sense, בכל הנוגע ליכולת המצויה בכל אדם להפיק הנאה מתוך "המשחק החופשי של כוחות-ההכרה שלנו" – הכוח המדמה והשכל. מבחינתו, אנו מסוגלים להסכים בנוגע לשיפוטי יופי ("פאריס היא עיר יפה") ובמצב אידאלי מן הראוי להסכים עליהם. אולם התנאי הוא אותו "חוש כולל". מכיוון שאין בידינו יכולת מלאה לנצל את אותו משחק חופשי של כוחות ההכרה, נוצרת מחלוקת בנוגע לשיפוטי הטעם. אולם האפשרות להסכמה נובעת מתוך ההנחה שיש לנו יכולת כזאת. שהרי אם לא היתה, כיצד נסביר קונבנציות כלליות בנוגע ליופי גופני בתקופות שונות, למשל?
לדעתו של קאנט, הפעילות השכלית של האמן דומה מבחינות רבות לפעילות השכלית של מי שתופס יופי. הגאוניות היא כשרון שכלי אשר באמצעותו הטבע "נותן לאמנות את הכלל <ליצירת היפה>" (קאנט, עמ'' 65). כלומר, כשרון ליצור דברים שאינם מוגבלים על-ידי כללים מוגדרים. הגאוניות היא ש"נותנת לאמנויות את הכלל", ולגאון יש כושר יצירה טבעי שאין היא מוגבלת על ידי כללים או חוקים. תכונת הגאון היא המקוריות המתבטאת ביצירות אמנות. אולם כדי שנוכל לזהות דבר מה לא רק כאמנותי אלא גם כמקורי, הרי שיצירת אמנות צריכה לא להיות מודל לחיקוי כי אם לשמש דגם להליכה בעקבותיה.
מתי מקוריות אמנותית מתרחשת? כאשר ההרמוניה בין שני הכוחות, המדמה והשכל, פורה. הכוח המדמה הוא בעל כושר של הכרה יוצרת, הוא יוצר טבע מתוך טבע אחר, אולם כדי שהשפע העצום של מחשבות ורעיונות ייקלט ויובן, עליו לעמוד בדרישות התבונה. כלומר, יש כאן הגבלה מסוימת של התבונה: האמן יוצר מתוך דמיונו "אידיאות אסתטיות" אשר מנסות לגלם "אידיאות תבוניות". "אידיאות תבוניות" אינן מגולמות בעולם הטבע אלא משקפות מושגים מורכבים של הרוח, הנפש, המחשבה והאינטרקציה האנושית כגון שלום, אושר, אהבה, צדק, אלימות, גן עדן וכיוצא באלו.
קאנט גורס כי ההתבוננות היסודית ביפה לא יכולה שלא להעלות גם הרהורים בדבר הטוב המוסרי. היפה מבטא את הטוב המוסרי בכך שהוא מבטא רעיונות מוסריים באמצעים תחושתיים. אולם האם ציור יפה של סוקרטס מבטא את הטוב המוסרי של אדם בעל מידות טובות? לא. התכונות הצורניות של היצירה היפה הן אלה שמסמלות עבורו את הטוב המוסרי.
פורסם ב-: ספטמבר 19, 2007
ביקורות ותקצירים נוספים בנושא סוציולוגיה
סיכומים נוספים של ndtamir
More