על הטלוויזיה

שדה – מרחב בעל אוטונומיה יחסית שכוחות אובייקטיביים ודפוסי מאבק על צורות ספציפיות של סמכות. תחום אוטונומי שפועל ע"פ כללים משלו, כל תחום מגדיר את הטובים בתחומו ע"פ הכללים שלו.  בפרק זה מתייחס לשדה בו פועלת התקשורת ובמיוחד הטלוויזיה. טענתו היא שהמדיום הטלוויזיוני משטח כל דבר (הכול רדוד, אנטי מחשבתי) כיוון שחשיבה דורשת זמן וטלוויזיה היא מדיום מהיר. רייטינג =בהילות, מהירות. בורדייה טוען כי ברור שקיים קשר בין מחשבה וזמן. מיצר רק fast thinkers – חשיבה על רעיונות מקובלים בלבד. התקשורת היא מידית כי היא לא באמת קיימת – לא אומרים שום דבר חדש ולכן אין צורך בזמן להבין. Fast food תרבותי, תזונה מעוכלת מראש. השדה של התקשורת – טלוויזיה, עיתונות נשלט ע"י הכלכלה באמצעות תרבות הרייטינג. התקשורת הפכה משדה בעל עקרונות ניהול תרבותיים לשדה שמנוהל ע"פ עקרונות כלכליים. (עיתונים רודפים אחרי אותן ידיעות, כותבים רק מה שאנשים רוצים לקרוא). מנגנוני הכלכלה הם שקובעים את התרבות שזמינה לנו וזוהי סכנה גדולה לדמוקרטיה. 
הטלוויזיה יכולה לטעון לדמוקרטיה – מראה מה שרוצים אבל אם היו דברים גבוהים יותר אנשים היו צופים בהם. סכנה נוספת לדמוקרטיה טמונה ברדיפה אחרי סקופים – עיסוק ברכילות, לא בעיקר, פניה למכנה משותף נמוך ביותר. מרדד את כל הדיון. הטענה של ברודייה היא שהטלוויזיה היא שהפכה אנשים לכאלו, עיסוק בזוטות – דם, מין, דרמה, פשע. מביא להתמקדות בעובדות האומניבוס – מעניינות את כולם אבל חסרות ערך, חלק מהקונצנזוס – לא קריטיות. (דוגמא: פרשת טננבאום). האם נכון שאנשי רוח יחרימו את הטלוויזיה? למשל סוציולוג שיסרב להתראיין בתנאים כאלו – סיכום תיאוריה ב-10 שניות שנותרו. לטענתו מדובר בשאלה שצריכה להישאל באופן קיבוצי, כגוף. כל הספר משודר בטלוויזיה החינוכית של צרפת – פרדוקס אבל הוא זוכה לתנאים מיוחדים בניגוד לבדרך כלל. באופן כללי טוען שלפני הופעה בט. על כל אדם לשאול את עצמו האם המסר חשוב, האם הוא קיבל תנאים ראויים, האם הוא מתאים לכולם וע"פ זה להחליט. טוען שאנשים מוכנים להתראיין בתנאים הרגילים בגלל שהם לא מעוניינים לדבר אלא רק להיראות, מאמינים שלהיות = להראות בטלוויזיה. לא ניתן להצביע על אשמים, אין כוונת זדון, המע'' בעיתית והיא שכופה על אנשים ברמה גבוהה להתאים את עצמם ולהפוך רדודים. (לונדון וקירשנבאום – פסאדו אינטלקטואליים). האשמה היא לא כלפי עיתונאים שעשויים לחוש "משופדים" – שחיטות אצל יחידים היא מסווה לשחיטות מבנית וזה העיקר. טוען שהשדות השונים צריכים להיות אוטונומיים – כל אחד קובע לעצמו. שדה אוטונומי – הנפשות היחידות שפועלות בשדה הן הנפשות שמתחרות בתחום. שדה התרונומי – שדה לא עצמאי שנכנסו לתוכו כללי הכלכלה, הכלכלה בעלת סמכות בתחום, פועל הגיון מסחרי. על הטלוויזיה יש שליטה כלכלית (יש גם אלמנט של צנזורה פוליטית אבל הכלכלה היא הדומיננטית), היא מזמינה אנשים מתחומים שונים וכך חודרת לתחומים שונים – האוטונומיה נפגעת ונוצרת התרונומיה. ע"מ לעשות זאת הטלוויזיה צריכה משתפי פעולה מהתחומים השונים. שימוש במחקר של שיזל שפירו – מחקר על משתפי פעולה מתחום הספרות עם המשטר הנאצי. מי שנוטה לשתף פעולה הם האנשים הלא מוכרים שעוד לא זכו להכרה. כמובן שאין להשוות בין ט. למשטר נאצי אבל ניתן לראות שמי שהוא כבר בעל שם בתחום לא נוטה לשתף פעולה עם הטלוויזיה. משתפי הפעולה מכונים "סוסים טרויאניים" – פוגעים באוטונומיה של השדה המקורי שלהם ע"י הכנסת עקרונות מסחר וכלכלה. (למשל: רפואה – כסף מוזרם למחקר ע"פ מידת החשיפה לתקשורת – איידס לעומת שפעת – פגיעה בדמוקרטיה). בעבר, גם אנשים חשובים בתחומם שפנו לטלוויזיה נחשבו רדודים (רמון ארון – אחד מאבות הסוציולוגיה) כיום המצב הפוך – זוכים להכרה בגלל קשר עם התקשורת. השתלטות הט. היא כ"כ רחבה עד שאין ברירה – כל מי שרוצה להתפרסם, לקבל תקציבים למחקר חייב לעבור דרך הט. טוען שהטלויזיה מפעילה "אלימות סימלית" – אלימות שמופעלת באמצעות ההסכמה שבשתיקה מצד הקורבנות שלה. ולעיתים גם מאלו שמפעילים אותה – שני הצדדים לא מודעים להפעלת האלימות. תפקיד הסוציולוגיה – להסיר את המסווה, לצמצם את האלימות הסימלית. מתיחס לחשיבות הזמן – הזמן בט. הוא מצרך נדיר. יש אנשים שהט. היא מקור המידע היחיד שלהם אבל הט. ממלאה את הזמן הנדיר בריק וכך מרחיקה מידע רלוונטי שהאזרח זקוק לו לשם מיצוי זכויותיו הדמוקרטיות. גם כאשר הט. מראה היא בעצם מסתירה את המשמעות האמיתית כיוון שכל "הראיה" כלומר, המידע שעובר הוא דרך עיניי העיתונאים שמרכיבים את "המשקפיים" שהם בוחרים. עקרון הסלקציה – חיפוש אחרי הסנסציוני, דרמטיזציה. (דוג'': הפרברים). העיתונאים עוסקים ב"לא רגיל", רדיפה אחרי סקופים. חיפוש אחרי הבלעדיוא מוליד מקוריות אלא בנאליות. הט. הופכת ליוצרת מציאות מתוך האופן שבו היא מתערבת באירועים ובוחרת להציג אותם – שביתת תלמידי התיכון ב-1986 – מכשיר הקלטה הופך למכשיר ליצירת מציאות. כיום, יש לתכנן הפגנות כדי שיענינו את הט. וכך יניבו תפוקה מרבית. אפקט המעגליות / המראות - תחרות אמורה ליצור גיוון אך כיוון שעיתונאים כפופים לאילוצים דומים היא יוצרת הומוגניות – כל העיתונים זהים בצורתם ובתוכנם. משקיעים ביצירת הבדלים אך מדובר בהבדלים שהציבור כלל לא מבחין בהם. עיתונאים הם אנשים בעלי רקע דומה, מתראים ביומיום בנוסף לתחרות וצנזורה יוצר סגירות מוחלטת של מידע. מסרס לחלוטין כל יכולת להציג משהו שלא יענה על ציפיות הציבור, למרות שלדעה יכולים להיות תומכים בעתיד. דיונים טלויזיוניים הם כאילו אמיתיים – לכאורה עיסוק בעניינים חשובים בפועל, מנחה מכוון הכול ולכן מכתיב איך יוצגו הדברים (ניסוח השאלות, טון דיבור, חלוקת זמן).
 במקום לעזור לאנשים הלא מנוסים באמצעי התקשורת ולאפשר להם להציג דעה חדשה, מכשילים אותם. מניפולציות שאינן גלויות לעין – אופן הרכבת הפאנל – משמעותי ביותר עד כדי כך ששינוי הרכב הפאנל משפיע על משמעות המסר (ימין / שמאל). שיחות הכנה לפני התוכנית שיוצרות תסריט מקבע, שאלות לא רלוונטיות שמקורן בסטיגמות של העיתונאים. מה לעשות? צריך לשבת יחד עם אנשי התקשורת ולנסות להתגבר בכוחות משותפים על סכנת האינסטרומנטליזציה, לעשות שימוש קליני בידע שקיים. שתי דרכים לשימוש בידע שקיים: שימוש ציני – לקחת את מה שיודעים ולהתאים אותו לט. (מחקר על פסיכו'' חברתית). שימוש קליני – להבין איך המנגנון עובד ולהיאבק נגדו. המצב מסוכן, צריך לפעול יחד לתקן. הידע שנרכש הוא במימון הציבור (מדענים ואנשי רוח הם "פקידים של האנושות") ולכן יש חובה לפרסם את הידע - הט. צריכה לתת במה מתאימה – לפעול יחד לשיפור תנאי ההצגה.

סיכומים נוספים אודות על הטלוויזיה