סיכום מאמר – החינוך כמהפכה חברתית / פאולו
פריירה. פריירה מזהה את המהפכה החינוכית עם
מהפכה פוליטית. הוא
טוען כי הן בלתי אפשריות זו בלעדי זו. הוא עורך השואה בין התלמיד "המדוכא" לעם "המדוכא" , שניהם נשלטים ע"י כוחות חיצוניים ותלויים במניפולציות. הוא מגדיר את היחסים בין העולם ה 1 לשלישי כיחסים מונולוגיים של ניצול ודיכוי. התוצר דל ההשתלטות האנטי-אידיאולוגית הנ"ל הוא יצירתה של "תרבות הדממה". תרבות זו , מאפיינת את המעמד הנשלט , והיא מאופיינת באין אונות , פאסיביות וקבלת מרות. יצירתה של תרבות זו , כמוהו כהכחדת קיום אותו המעמד. פריירה רואה בחינוך "פעולת תרבות למען
החירות" . הוא
מדגיש את חשיבותה של ביקורת – אם בני האדם אינם מסוגלים להסתכל על העולם באופן ביקורתי , פירוש הדבר הוא שיסחפו מבלי לקחת חלק פעיל או לתרום לשינוי. פריירה מדגיש את החינוך כנקודת המוצא לשחרור. מהכפייה. עוד הוא טוען כי ככל שהאדם מיטיב לשנות את המציאות – כך הוא מסוגל לשנותה יותר. הוא מבחין בין הראדיקליזציה המבוססת על התודעה הביקורתית המפעילה ביקורת גם לגבי עצמה לבין הרדיקלים ה"אנטי אידיאולוגיים" המנסים לכפות את המהפכה על הכלל ולמנוע דיאלוג. מהפכנים אלו , לפי פריירה , יהפכו למדכאים החדשים. מושג נוסף שמתווה פריירה הוא "פחד החירות" של המדוכאים , הנוצר בשל העובדה כי יש להם רגשות עזים של תלות במנהיגם. הוא טוען כי יש המנסים לקשר בין החירות לסטטוס קוו , כלומר מציגים כל שינוי של המצב הקיים כניסיון לפגיעה בחירות. פריירה מזהיר עוד מפני פדגוגיה המשתמשת במונחים כגון "טעוני טיפוח" "קידום החלשים" וכן הלאה. הוא טוען כי פדגוגיה כזו לא רק שאינה משנה את המצב , אלא אף מחמירה אותו מפני שהיא מתייחסת אל המקבל כאל אובייקט פסיבי. הוא מציג רעיון הדומה לרעיון "התודעה הכוזבת" של מרקס לפיו בשל פחד החירות האדם מבטל את עצמו ומסגל דפוסי אישיות כפויים מבחוץ. להמונים נערכת "שטיפת מוח" באשר לחוסר כישוריהם , היותם נחותים וחסרי יכולת. הדבר גורם להערצה של המדכאים וקבלה בהכנעה של המצב הקיים. ( כך לפי פריירה נוצרת תרבות השתיקה ). בעולם הטכנולוגי של היום , הייצור ההמוני מאפשר את הטמעת האדם בהמון , ויצירת אדם שנטיותיו הטבעיות מאובנות. תלות נפשית זו של המדוכאים מוגדרת ע"י פריירה כ"התנהגות נקרופילית" –אהבת המוות , זאת בניגוד לביופיליה , אהבת החיים – שמקורה כולה ביצירה וצמיחה. התפיסה הבנקאית בחינוך: את נקודת התורפה העיקרית של החינוך פריירה מגדיר ב"מחלת הסיפורת" – הגישה הבנקאית לחינוך. הוא מגדיר את יחסי המורה והתלמיד כיחסים בהם המורה הפעיל "מפקיד" ידע אצל התלמיד הסביל , הנדרש לשנן את המידע באופן מכאני וצייתני , ללא ניסיון להפעלת ביקורת.
חינוך זה מדכא את היצירתיות של התלמידים ומשרת את האינטרסים של המדכאים המנסים למנוע את החשיבה שתוביל למהפכה. גם המורה נתון להשפעת הדיכוי ומהווה למעשה "צינור" להעברת החומר הנקבע ע"י הממסד. התפיסה הבנקאית בחינוך היא נקרופילית . לעומתה , הגישה הביופילית בחינוך פוסלת את הגישה הבנקאית ומעמידה במקומה את התקשורת בין המורה לתלמיד , בדגש על דו
שיח. החינוך עוסק בחשיפה מתמדת של המציאות ובהתמודדות עמה , הצבת בעיות כאנטי-תזה לגישה הטכנוקרטית של פתרון בעיות. החינוך הדיאלוגי חותר להבנת המכלול וניתוחו. גישה זו דוגלת בעידוד התלמיד לחקירה ולימוד נושאים החשובים ורלבנטיים לתלמידים עצמם ( ולא מוכתבים מלמעלה). פריירה מבחין בין האינטגרציה של האדם ברצף ההיסטורי ובין ההסתגלות. ההבדל בניהן הוא שלאינטגרציה , נוספת בנוסף להסתגלות יכולת בחירה ושינוי של המציאות. האדם המשתלב הוא סובייקט ואילו האדם המסתגל הוא אובייקט – שההסתגלות מהווה עבורו צורה של הגנה עצמית. החינוך כדו-שיח: פריירה מעמיד במרכז שיטתו את החינוך לדו-שיח, אותו הוא רואה ככלי. הוא מדגיש 2 ממדים של המילה – מחשבה ופעולה , הקשורים זה בזה . הוא אף טוען כי ביכולתן של מילים לשנות העולם , וכי לשם ביצוע דו שיח נדרשת אהבה עמוקה לאדם ולעולם וכן , ענווה – אי התנשאות מעל אחרים מה שיאפשר דיאלוג אמיתי. תכונות נוספות הנדרשות לשם דיאלוג הן תקווה , חשיבה ביקורתית ואמונה באדם. פריירה מתייחס למורה ולתלמיד כמעט כשווים בהליך החינוכי. הלמידה לפיו היא הדדית ושיתופית. חינוך מבוגרים : את משנתו החינוכית , הגשים פריירה בחינוך מבוגרים בצפון ברזיל ותוכניתו התפשטה בכל דרום אמריקה. הוא דחה את קונספט "בית הספר" והציג במקומו קונספט של " חוגי תרבות" ודיאלוג , בדגש על לימוד הקריאה באופן שיהיה רלבנטי לכ"א מן הלומדים , כך למשל לימוד המילים הרלבנטיות והמעניינות את כ"א מהלומדים – השאובות מתוך עולמו הוא. חמשת השלבים שהציג בתוכניתו הם: חקר המילון האופייני של קבוצה עימה עובדים. בחירתן של המיליםהראשונות שילמדו. יצירת קודיפיקאציות – שיציגו סיטואציות הלקוחות מחיי היום יום של האנשים ושיאפשרו להם להתבונן על הסיטואציה מהצד ובמבט ביקורתי. הרחבת תחומי הדיון לתחומים נוספים. הכנת כרטיסי הלימוד. בסופו של המאמר מתוארים היתרונות הרבים שבתוכנית לימוד זו , תוך ציון כי הקושי העיקרי בה הוא בלהגיע אל ההמונים במובן הפסיכולוגי והקושי שבהכשרת מדריכים בשיטה זו.
סיכומים נוספים אודות החינוך כמהפכה חברתית