מישל
פוקו טוען בראש ובראשונה שכל האנשים
חופשיים לשלוט בעצמם
ובגורלם, אולם מוסדות במקרים רבים משתמשים בפרובוקציה (המרצה לפעולה בכיוון מסויים) כאמצעי להשליט סדר בחיינו.
בעיני
פוקו,
העוצמה איננה כח הנמצא בידיו של אדם אחד, והיא
אינה מתגלה בצורה ברורה
ומכוונת כפי שמקס ובר רואה אותה, אלא כדבר המחלחל לתוכינו ומצר צעדינו. פוקו מתאר את
העוצמה כ"נעה במעגלים" יותר מאשר "יורדת מלמעלה למטה".
במוסד
העבודה העוצמה זורמת במעגלים ומופצת באמצעות נוהגי הארגון. הנהגים פועלים כמסננת,
מעוררים ומסיתים לכיווני
פעולה שונים ובולמים כיוונים שאינם רצויים מבחינתם.
ולעומת זאת, הציות אינו עניין חד משמעי. כדי ליצור ציות של
עוצמה מוסדית, על כל
הצדדים להשתכנע ולהפנים שהנהלים שנקבעו הם הנורמה. במצב זה נוצרת שליטה ע"י
שיטות עקיפות ו"אמיתות" מקובלות. הסיבה לשיטת פעולה זו לדעת פוקו, היא
שאנו מפקחים מרצוננו על התנהגותנו, ועושים דברים שלא היינו עושים אלמלא הפיקוח העצמי
(דבר המעיד על משמעת וריסון עצמי), למרות שאנחנו חופשיים לפעול כרצוננו. במילים
אחרות, עלינו לבחור להשתתף "בקנוניית השיעבוד של עצמנו".
גישה
זו אינה מספקת תשובה הולמת לשאלה "מי מחזיק בעוצמה" ואינה עונה בוודאות
על השאלה כיצד עוצמה פועלת, אלא יותר מתעמקת בשאלה: "כיצד העוצמה מתפשטת".
סיכומים נוספים אודות תיאוריית העוצמה של מישל פוקו