נשים בעוני: סיפורי חיים מגדר כאב התנגדות

עוני של נשים, מסבירה קרומר-נבו, הוא השתקפות העוני של הוריהן גם במובן הכלכלי וגם במובן דלות האמצעים העומדים לרשותם להבין את הנערות המתבגרות בביתם. עוני של נשים, הוא גם השתקפות הדלות של השירותים החברתיים בשלבים השונים של מחזור החיים ובמיוחד בנקודת השבר הגדולה - הנקודה בה עוזבות בנות את מוסדות החינוך והפנימיות בהן למדו ומהן אין להן לאן לחזור. בביתן יחזרו להיות המותקפות והמנוצלות שהיו כילדות ומחוצה לו אין להן המשאבים הדרושים בכדי לקיים את עצמן. בצומת דרמטי זה מוצאות את עצמן נערות רבות זקוקות למושיע והמושיע מוופיע בדמותו של בחור, לעיתים קרובות משוקע בצרות וחסר כל בעצמו. ההתקשרות הגרועה הנוצרת כתוצאה מהעובדה שהתלות אינה מאפשרת כל סינון או מיון מובילה לאשכול של צרות חדשות: אלימות ועוני המועצמים עוד יותר סביב ההריונות והילדים. רשויות הרווחה מכירות את הסיפורים, מכירות את הנשים, יודעות את החסר איתו הן מתמודדות מקרוב, ואינן מתגייסות. ריבוי המקרים שוחק את המעורבות ואת האכפתיות.
בספר שנים עשר פרקים ועוד פתח דבר ואחרית דבר. המחברת פותחת את הספר מהמקום האישי שלה ומלווה את סיפורי הנשים בסיפור שלה, בהתלבטויות שלה הערכיות והאחרות. דרך ההתבוננות שלה בשיפוטיות שהיא מפעילה על מרואיינויותיה, גם הקוראים מוזמנים להיות רפלקסיבים ולשאול את עצמם למה הם מגיבים - האם הם מרחיקים את הסיפורים מעצמם על - ידי הפניית אצבע מאשימה לסטריוטיפים אתניים? האם הם פתוחים לראות שבקלות יחסית גם הם היו יכולים למצוא את עצמם במיקום של האשה החיה בעוני?
המחברת מחלקת את ספרה לחלק ראשון תיאורטי המעשיר ומחכים את הקוראים בביקורת הספרות הרווחת והדומיננטית בתחום העוני. אין מקום,  מסבירה קרומר-נבו לראות באשה החיה בעוני אשה בעלת איפיונים אישיותיים אחרים גם אם ספרות רבה מתמקדת באיפיונים אלו. חשוב להבין כי עוני הוא תוצר חברתי , הוא תוצר הסדר החברתי, הוא תוצאה של מדיניות המייבשת את השירותים החברתיים והוא יכול להצטמצם או להתרחב ביחס למשרות מאיכות טובה, להשכלה המעודדת התפתחות ושאיפות תעסוקתיות ובמיוחד, שירותים חברתיים קשובים ומתוקצבים באופן שיכול לפתוח את מבנה ההזדמנויות בפני נשים.