סוציולוגיה ישראלית ז(1) 2005, עמ'' 23-44.
רוב המחקרים שעוסקים בארגונים לא ממשלתיים (אלמ"ים) מתמקדים באסטרטגיות הפעולה
של הארגונים ומנסים להבין איך הארגונים מחוללים שינוי חברתי בעזרת אסטרטגיות שונות. גורדון טוען שהאסטרטגיות עצמן אינן יכולות להסביר את יכולת ההשפעה- שכן ארגונים שונים שמשתמשים באותן אסטרטגיות מגיעים לעיתים לתוצאות שונות. בעקבות בורדייה הוא מבקש לטעון שכח השפעתה של האגודה טמון בעובדה שעומד לרשותה הון כלכלי, חברתי, תרבותי וסמלי רב מזה שעומד לרשותם של ארגוני זכויות אדם אחרים, וזה מה שהופך את הארגון למצליח יותר. אך להצלחה זאת יש גם מחיר- על מנת לשמור על כמות ההון ומבנה ההון שברשותה האגודה נאלצת, לעיתים, לנקוט אמצעים הפוגעים בזכויות האדם. האגודה לזכויות האזרח מראה כי הדיכוטומיה בין החברה האזרחית לבין הממשל איננה חד משמעית.
בניתוח הנשען על הנחותיו של בורדייה עולה האפשרות שטבעו, אופיו ותכונותיו של ארגון נקבעים ומובנים באמצעות יחסיו עם "סוכנים" אחרים. האגודה לזכויות האזרח פיתחה במהלך השנים יחסי עבודה עם מגוון מוסדות מדינתיים כגון: בית המשפט העליון, פרקליטות המדינה, המשטרה והצבא. בנוסף, שיתפה האגודה פעולה עם ארגונים אחרים, עם מוסדות מימון, תורמים פרטיים, פרופסורים למשטים ועוד. כאשר מנסים לבחון את אופן פעולתה של האגודה עלינו לחקור גם את טווח הקשרים של הארגון עם מוסדות ויחידים אחרים. היחסים עם מוסדות אחרים מושפעים ממיקומה של האגודה במה שבורדייה מכנה "המרחב החברתי". המרחב שמוסד נמצא בו, הסמכות העומדת לרשותו והאסטרטגיות שהוא משתמש בהן נקבעים לא רק על ידי כמות ההון הכוללת שבידי המוסד, אלא גם על ידי משקלו היחסי של כל סוג הון בתוך ההון הכולל, כלומר על ידי מבנה ההון של המוסד.
האגודה לזכויות האזרח במרחב החברתי בישראל האגודה לזכויות האזרח הוקמה בארץ בשנת 1972, ומבחינות רבות היא מסמלת את המעבר לפוליטיקה
הישראלית החדשה, המאופיינת על ידי פעולתם של ארגונים לא ממשלתיים (NGO). לאגודה יש היום את
ההון הכלכלי הרב ביותר- תקציבה הוא הגבוה ביותר בין האגודות הפועלות בתחום זכויות האדם בישראל (1.5 מיליון דולר לשנה) והיא מעסיקה 44 עובדים בשלושה משרדים שונים. על ה
הון החברתי והסמלי של האגודה ניתן ללמוד מתוך עיון ברשימת הנשיאים שלה- פרופסור למשפט חוקתי וח"כ לשעבר (הנס קלינגהופר), שני נשיאי בית המשפט בעליון בדימוס (חיים כהן ושמעון אגרנט). כיום עומד בראשות הארגון הסופר סמי מיכאל (גם סופר וגם מזרחי), שהוא בעל הכרה בינלאומית כהומניסט ולא מזוהה על השמאל הרדיקלי.
סוגי ההון השונים שהארגון צובר מסייעים לו בגישה למשרדים ממשלתיים, בקבלת תשומת לב תקשורתית וכן בגיוס תמיכה כלכלית. אך ההון החברתי מתפקד על פי רוב בדרכים סמויות יותר, ודווקא דרכי השפעה אלו יכולים להביא לשינויים מרחיקי לכת. הצטרפותם של נושאי משרות ציבוריות בכירות ונכבדים אחרים לשורות האגודה היא רק חלק אחד בתמונה הכוללת, שכן המעברים הם דו כיווניים- יולי תמיר ומרדכי קרמניצר הם דוגמאות בולטות לחברי אגודה, שעזבו אותה על מנת לקבל תפקידים שונים (תמיר- שרה בממשלת ברק, קרמניצר- ניהול ועדה החוקרת את העלייה ברמת האלימות המשטרתית). יכולתם של עובדים לעבור ממשרדיים ממשלתיים לשורותיו של ארגון זכויות ולהפך מעידה על כך שמיקומה של האגודה סמוך למוסדות ציבוריים מרכזיים, דר המסביר את כוח ההשפעה הגדול שיש לאגודה בניגוד לארגונים אחרים בישראל.
מחירו של הכוח לעובדה שבראש האגודה עמדו שופטים מכובדים יש השפעה רבה על ההון החברתי והסמלי של הארגון, אך יש לו גם השלכות הפוגעות באופיו. שופטים, ככל נושאי משרה ציבורית, עוברים תהליך שאותו מכנה בורדייה בשם "פקידותיזציה"- הדרך המסויימת שעל האדם לעבור כדי להיהפך לנושא משרה ציבורי והדיספוזיציות המסויימות שהאדם צריך לרכוש כדי להצליח בתפקיד ציבורי. כאשר הם מתמנים לראשי הארגון, הם מביאים עימם את הונם החברתי והסמלי, אך גם את הדיספוזיציות שאימצו כנושאי משרות ציבוריות. על ידי כך הם מסייעים במידה רבה לשימור הסדר החברתי הקיים.
"מחיר" נוסף אותו משלמת האגודה על מיקומה בסמוך למוסדות ציבוריים נוגע לתחומים בהם עוסקת האגודה, או יותר נכון לתחומים בהם האגודה
לא עוסקת. גורדון מציג שלושה תחומים שבהם האגודה נמנעת מלעסוק: שאלת היכולת הגרעינית של ישראל, הפרה של זכויות של פלסטינים בשטחים הכבושים והמאבק למען זכויות כלכליות וחברתיות (בתחום זה ישנה פעילות, אך היא מצומצמת מאד). ההימנעות מעיסוק בתחומים אלו מבליטה את האופן הצר שבו הגדירה האגודה את זכויות האדם כזכויות אינדיבידואליסטיות וכזכויות אזרחיות, דבר המוציא מתחומי הדיון את הכלכלי- חברתי ואת יון בפלסטינים שאינם אזרחים. תחומים אלו מטופלים על ידי ארגונים אחרים, אך אלמלא פעילותם של ארגונים אלו ייתכן ששיח הזכויות בישראל היה עדיין מוגבל לזכויות אזרח בלבד.