טראומה והחלמה - פרק תשיעי

פרק 9 – זיכרון ואבל:

בשלב ההחלמה השני הנפגעים מספרים את סיפור הטראומה. הם מספרים אותו בשלמותו, לעומקו ולכל פרטיו. מלאכת השחזור מחוללת תמורה בזיכרון הטראומטי ומאפשרת למזגו בסיפור חייו של הנפגע. ז''נה תיאר את הזיכרון הנורמאלי כ"פעולה שבה מספרים סיפור". הזיכרון הטראומטי, לעומת זאת, חסר מילים הוא וסטטי.
עקרון היסוד של העצמה כוחו יפה גם לשלב ההחלמה השני. הבחירה להתייצב מול אימי העבר נתונה בידי הנפגע. התרפיסט ממלא תפקיד של עד ובעל-ברית, שבאוזניו יכול המטופל לתאר את הלא יתואר. שחזור הטראומה מעמיד דרישות גדולות לפני אומץ-הלב של המטופל והתרפיסט כאחד. הוא דורש שהמטרה תהיה ברורה לשניהם ושירגישו בטוחים בברית שכרתו. יש לאזן דרך קבע את הצורך להתמודד עם העבר בצורך לשמור על בטחון. שומה על המטופל והתרפיסט ללמוד יחד לשאת ולתת על מעבר בטוח בין צמד הסכנות: צמצום ופלישה. הסימפטומים הפולשניים של המטופל צריכים להיות נתונים לפיקוח קפדני כדי שעבודת החשיפה תישאר בתחומי הנסבל.
שחזור סיפור הטראומה נפתח בסקירה של חיי המטופל לפני הטראומה ושל הנסיבות שהוליכו אל האירוע. יש חשיבות להעלאת ההיסטוריה המוקדמת של המטופל, שתפקידה "לשוב ולברוא את הזרימה" של חייו ולהשיב לו הרגשה של רציפות עם העבר. הצעד הבא הוא שחזור האירוע כהרצאה של עובדות. מן המרכיבים המקוטעים של תמונות ותחושות קפואות המטופל והתרפיסט מרכיבים לאט-לאט סיפור מילולי מאורגן ומפורט, הממוקם בזמן ובהקשר היסטורי. כל סיפור שאינו כולל את הדימויים הטראומטיים ואת התחושות הגופניות עקר הוא ולוקה בחסר. ואולם היעד הסופי הוא יציקת הסיפור, כולל דימוייו, במילים.  שחזור הסיפור, כולל גם בחינה שיטתית של משמעות האירוע, הן למטופל והן לבני אדם חשובים לו בחייו. האירוע הטראומטי תובע מין האדם הרגיל להיות פילוסוף, תיאולוג ומשפטן. הוא עומד אילם לפני ריקנותו של הרוע ומרגיש בקוצר ידה של כל מערכת הסברים מוכרת. מנקודה זו הוא שואל בבעתה ולא בזעם – למה?
לבד מין השאלה הזאת, שאין לרדת לחקרה, הנפגע מוטרד בשאלה אחרת, לא נתפסת במידה שווה: למה אני? השרירותיות והמקריות של גורלו קוראות תיגר על האמונה האנושית הבסיסית בסדרי עולם צודקים, ואפילו צפויים.
העמדה המוסרית של התרפיסט היא אפוא בעלת חשיבות עצומה. לא די שיהיה ניטרלי או לא-שיפוטי. המטופל תובע מן התרפיסט להשתתף בנפתוליו עם השאלות הפילוסופיות הכבירות האלה. אין זה מתפקידו של התרפיסט לתת תשובות מן המוכן, מצוות אנשים מלומדה, דבר שאינו אפשרי ממילא, אלא לנקוט עמדה של סולידאריות מוסרית עם הנפגע.
בשעה שהתרפיסט מאזין, עליו להזכיר לעצמו ללא הרף שלא להניח שום הנחות, לא בקשר לעובדות הטראומה ולא בקשר למשמעותן לנפגע. אם אין הוא שואל שאלות מפורטות, הריהו מסתכן בהרכבת רגשותיו ופרשנותו שלו על סיפורו של המטופל. התרפיסט והמטופל כאחד, צריכים לפתח סובלנות למידה מסוימת של אי-ודאות, אפילו בקשר לעובדות הבסיסיות של הסיפור. הסיפור עשוי להשתנות במהלך השחזור, ככל שהמטופל הולך ונזכר בפיסות מידע חסרות. יש מטופלים ותרפיסטים שיראו במעשה הסיפור, ניסיון להיפטר מין בזיכרונות הטראומטיים. הדימוי של קתרסיס או של גירוש דיבוק הוא פנטסיה מובלעת של נפגעי טראומה רבים הפונים לטיפול. אפשר להבין את רצונם של המטופלים והתרפיסטים כאחד בתמורה מאגית, בהיטהרות מין הרוע שבטראומה. ואולם הפסיכותרפיה אינה מסלקת את הטראומה. סיפור הטראומה נעשה לשם אינטגרציה, לא לשם גירוש דיבוק.
באמירת האמת סיפור הטראומה נהפך לעדות. לעדות יש צד פרטי, שהוא וידויי ורוחני, וצד ציבורי, שהוא פוליטי ומשפטי. השימוש במילה עדות מאחד את שתי המשמעויות ומעניק ממדים חדשים, גדולים יותר לחוויה האישית של המטופל.
הטראומה נושאת עמה אובדן בלתי נמנע. אפילו מי שהתמזל מזלם ויצאו ממנה בלי פגיעה גופנית, מאבדים את המבנים הפסיכולוגיים הפנימיים של עצמי הקשור בבטחה אל אחרים. מי שנפגעו בגופם מאבדים גם את תחושת התומה הגופנית שלהם. ומי שאיבדו בני אדם חשובים בחייהם עומדים לפני ריקנות חדשה ביחסיהם עם חברים, משפחה וקהילה. בשלב זה של ההחלמה, שקיעה  באבלות היא המשימה הנחוצה והמפחידה ביותר. פעמים רבות חוששים המטופלים שזו משימה שאין להתגבר עליה, ושאם ירשו לעצמם להתחיל להתאבל – לא יחדלו לעולם. הואיל והאבלות כל כך קשה, ההתנגדות לה היא מן הסתם הסיבה השכיחה ביותר לקיפאון בשלב ההחלמה השני. ההתנגדות יכולה ללבוש מסכות רבות – לרוב היא מופיעה כפתרון מאגי באמצעות נקמה, סליחה או פיצוי. פעמים רבות פנטסיית הנקם היא תמונת ראי של הזיכרון הטראומטי, בה תפקידי המענה וקורבנו מתחלפים. אף שנפגע הטראומה מדמה בנפשו שהנקמה תביא עמה רווחה, פנטסיות נקם חוזרות ונשנות בעצם מגבירות את העינוי. במשך תהליך האבלות, על הנפגע להשלים עם חוסר האפשרות לקחת נקם. כאשר הוא נותן פורקן לזעמו בתנאים בטוחים, משתנה קצפו חסר האונים לאט-לאט ונהפך לצורת כעס חזקה ומספקת יותר – חרון מוסרי. גם פנטסיית הסליחה בו מנסה הקורבן להיות להתעלות על כעסו ולמחות את חותם הטראומה בפעולת אהבה רצונית ומתריסה אינה תורמת לנפגע. סליחתו של המענה היא אינה דבר שהנפגע צריך לצפות לה. ריפויו תלוי במציאת אהבה משקמת בחייו שלו: אין הוא טעון המשכת האהבה אל המענה. פנטסית הפיצוי כמו הנקם והסליחה, מעמידה רבות מכשול קשה בפני האבלות. הואיל ונעשה לו עוול, הנפגע מרגיש שהוא זכאי לפיצוי כלשהו. מאבקים ממושכים ועקרים להוצאת פיצוי מן המענה או מאחרים, יש שהם מייצגים הגנה מפני התמודדות עם מציאות האובדן במלואה. האבלות היא הדרך היחידה לחלוק כבוד ראוי לאובדן; אין לו שום פיצוי הולם.
צביון מפחיד של אינסופיות מציין את שלב ההחלמה השני. שחזור הטראומה מצריך שקיעה בחוויה של זמן קפוא בעבר; הירידה אל האבלות נדמית ככניעה לדמעות שאין להן קץ. שחזור הטראומה אינו תם ונשלם לעולם; מטבע הדברים בכל שלב חדש במחזור החיים ישובו הקונפליקטים ואתגרים חדשים ויעלו את הטראומה ויחשפו צד חדש של החוויה. ואולם העבודה העיקרית בשלב השני באה אל קצה כאשר המטופל משיב לעצמו את ההיסטוריה שלו ומתמלא תקווה מחודשת וכוחות מחודשים למעורבות בחיים. הזמן מתחיל לנוע שוב. בנקודה זו הנפגע עומד לפני משימות חדשות: שיקום חייו בהווה והגשמת שאיפותיו בעתיד.  

סיכומים נוספים אודות טראומה והחלמה - פרק תשיעי