טראומה והחלמה - פרק שביעי ב''

חלק ב''
 
הטראומה מידבקת. התרפיסט המשמש עד לאסון או למעשה זוועה נהיה לפעמים הלום רגשות. תופעה זאת ידועה בשם "ההעברה נגדית טראומטית" או "טראומטיזציה חלופית". העבודה הזאת, אם כן, מעמידה בסיכון את בריאות הנפש של המטפל עצמו. ההעברה נגדית כוללת את כל קשת הסימפטומים של ההפרעה הפוסט-טראומטית. בנוסף על הסימפטומים הללו, על המטפל גם להילחם באותם שיבושי יחסים שחווים נפגעי הטראומה. מטבע הדברים, חשיפה חוזרת ונשנית לאכזריותו וחמסנותו של האדם תעמיד במבחן את אמונותיו הבסיסיות ואת הרגשת הביטחון שלו.
התרפיסט גם חולק עם המטופל את הרגשת חוסר הישע שלו – דבר אשר עשוי להפחית את בטחונו של התרפיסט בכל אשר קשור ליכולותיו שלו ואף להתעלמות מכוחותיו של המטופל. לא רק עם חוסר הישע מזדהה התרפיסט אלה גם עם זעמו – הוא עשוי להיתפס לכעס קיצוני – מחמת זעם אילמת ועד תסכול וגריות ועד חרון מוסרי, מופשט. הכעס הזה יש שהוא מופנה לא רק אל המתעלל, אלא גם אל העומדים מן הצד שלא התערבו, אל עמיתים שאינם מבינים ואל החברה בכללה. התרפיסט מזדהה גם עם יגון האבל של המטופל. יש שהוא מרגיש כאילו הוא עצמו שרוי באבל. ליאונרד שנגולד מדבר על "ויה דולורוזה" של הטיפול  הפסיכותרפי בנפגעי טראומה.
ההזדהות הרגשית עם חווית הנפגע אינה ממצה את טווח ההעברה הנגדית הטראומטית של התרפיסט. בתפקידו כעד התרפיסט נקלע לקונפליקט בין הקורבן לתוקפו. לא רק עם רגשותיו של הקורבן הוא מזדהה, אלה גם עם של תוקפו. אם ההזדהות עם הקורבן כואבת לפעמים מאין כמוה, הרי ההזדהות עם התוקף יש שהיא מבהילה מאוד, שכן היא מעמידה בספק את זהותו של התרפיסט כאדם שאכפת לו. העובדת הסוציאלית שלה היילי מתארת את עבודתה עם ותיקי קרבות "משימת הטיפול הראשונה של התרפיסט היא להתעמת עם הרגשות הסדיסטיים שלו עצמו, לא רק בתגובה על המטופל, אלא גם מבחינת הפוטנציאל שלו עצמו. התרפיסט צריך להיות מסוגל לצייר בדמיונו את האפשרות שתחת לחץ גופני ונפשי קיצוני, או באווירה של התר גלוי ועידוד, ייתכן מאוד שגם הוא היה רוצח."
לפעמים התרפיסט מרגיש נבוך ומבולבל כולו לנוכח התנודות המהירות במצבי הרוח של המטופל או בסגנון ההתייחסות שלו. הפסיכואנליטיקאי הרולד סירל מציין שהתרפיסט עלול להגיב תגובות רגשיות משונות וסותרות ביחסים עם המטופל, ולפעמים מעיקה עליו הרגשת מתח קבועה. המתח הזה משקף בעצם את מצב החרדה הקבוע שבו שרוי הקורבן ביחס אל מענהו הגחמני והלא צפוי.
תגובות העברה וההעברה הנגדית הטראומטית הן בלתי נמנעות. בלתי נמנעת היא גם הפרעתן ליחסי עבודה טובים. לשם שמירה על בטחון המטופל והתרפיסט בטיפול יש ליצור שתי ערובות חשובות ביותר. חוזה התרפיה, על מטרותיו, חוקיו ומגבלותיו ומערכת התמיכה של התרפיסט.      
 הברית בין המטופל לתרפיסט נרקמת בעבודה משותפת. עבודת התרפיה היא יגיעת אהבה ומחויבות לשיתוף פעולה כאחד. החוזה מורכב מכללים פשוטים כגון התייצבות לפגישות בנאמנות. מתחילת הטיפול התרפיסט חייב להדגיש באוזני המטופל הדגש היטב את החשיבות שבאמירת אמת ובגילוי מלא, מאחר שלמטופל יש, קרוב לוודאי, סודות רבים, ובכללם סודות שהוא שומר מפני עצמו. תפקיד חוזה התרפיה הוא ליצור איזון בין הרגשת בטחון וסודיות לבין שיתוף והתמודדות. איזון שייתן למטופל ולתרפיסט כאחד יכולת להתמודד עם בעיותיו של המטופל וגם להתקדם בטיפול.
הערובה השנייה היא מערכת התמיכה של התרפיסט. בתנאים אידיאליים מערכת התמיכה של התרפיסט צריכה לכלול פורום בטוח, מאורגן וסדיר לבחינת עבודתו הקלינית. היא יכולה להיות יחסי פיקוח או קבוצת תמיכה של עמיתים, ומוטב שניהם כאחד. המסגרת צריכה לתת אפשרות לבטא תגובות רגשיות ולהעלות בעיות טכניות ואינטלקטואליות הקשורות לטיפול במטופלים בעלי היסטוריה של טראומה. לרוע המזל בשל היסטוריה של הכחשה בתוך מקצועות בריאות הנפש, תרפיסטים רבים אינם נמצאים בהקשר של תמיכה לו הם זקוקים. וממש כמו המטופלים גם התרפיסטים  מרגישים מהסביבה שאין הם ראויים לאמון ומושתקים. אם לא ימצא לו התרפיסט עמיתים שמבינים את עבודתו ותומכים בה, סופו שיגלה שעולמו הולך וצר, והוא נשאר לבד עם המטופל.
התרפיסט המתחייב לטיפול בנפגעי טראומה מתחייב למאבק מתמשך עם עצמו, שבו עליו לסמוך על עזרתם של אחרים ולגייס את יכולות ההתמודדות הבשלות ביותר שלו. עידון, אלטרואיזם והומור הן נקודות האור שלו. גמולה של המעורבות הוא הרגשה של חיים מועשרים.     

סיכומים נוספים אודות טראומה והחלמה - פרק שביעי ב''