טראומה והחלמה - פרק שביעי א''
Summary ratings: 3 stars
(xx voters)
ביקורים
:
17
מילים:
600
פורסם ב-: אפריל 06, 2008
חלק שני – החלמה – פרק 7 – יחסי ריפוי:
חלק א''
גרעין חווית הטראומה הנפשית היא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים. ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים: אין היא יכולה להתרחש בבידוד. בקשרים המחודשים עם הזולת שבים נפגעי הטראומה ובוראים את הכשרים הנפשיים שנפגעו או עוותו בידי החוויה הטראומטית. כשרים אלה כוללים יכולות בסיסיות לאמון, לאוטונומיה, ליוזמה, לכשירות, לזהות ולאינטימיות. היכולות האלה נוצרו במקורן ביחסים עם אחרים, ובתוך יחסים שכאלה עליהן להיווצר מחדש. עקרון ההחלמה הראשון הוא העצמה, תפקיד המטפל כפי שאייברם קרדינר מגדיר אותו הוא "לסייע לו להשלים את המלאכה שהוא מנסה לעשות באופן ספונטאני" ולהשיב לקדמותו "את יסוד השליטה המחודשת." מערכת היחסים בין נפגע הטראומה לתרפיסט אינה אלא מערכת אחת מרבות. אין זו בשום פנים המערכת היחידה המעודדת החלמה, ואף לא הטובה מכולן. אך יחסי התרפיה יחידים במינם מכמה בחינות. ראשית, מטרתם היחידה היא לקדם את החלמת המטופל. שנית, התרפיסט והמטופל חותמים על חוזה בעניין השימוש בכוח. המטופל בא לתרפיה מתוך צורך בעזרה וטיפול, ולכן הוא מקבל עליו מרצון יחסים לא-שוויוניים, שבם למטפל מעמד וכוח עדיפים. בתחילת יחסי הטיפול התרפיסט מבטיח לכבד את האוטונומיה של המטופל על ידי דבקות בעמדה חסרת פניות וניטרלית. "חסר פניות" פירושו שהמטפל אינו משתמש בכוח המוענק לו ביחסיו עם המטופל כדי לספק את צרכיו האישיים. "ניטרלי" פירושו שאין הוא נוקט עמדה בקונפליקטים הפנימיים של המטופל ואינו מנסה לנווט את החלטות החיים שלו – כמובן מצב זה הוא אידיאל שצריך לשאוף עליו ואין הוא מתקיים בצורה מלאה. ברית התרפיה אינה דבר מובן מאליו; על התרפיסט והמטופל לבנותה בשקידה ובמאמץ. התרפיה טעונה יחסי עבודה שיתופיים שבהם שני השותפים פועלים על יסוד ביטחנום המובלע בערך וביעילות של שכנוע, ולא של כפייה; של רעיונות, ולא של כוח; של הדדיות, ולא של שליטה סמכותית. אלה הן אותן האמונות עצמן שהתערערו בחוויה הטראומטית.
מטופלים הסובלים מתסמונת טראומטית יוצרים סוג העברה מיוחד במינו ביחסי התרפיה. תגובותיהם הרגשיות על בני אדם בעלי עמדה סמכותית עוותו בחוויית האימה. לא רק את חווית האימה משקפת ההעברה הטראומטית, אלא גם את חווית חוסר הישע. בשעת הטראומה הנפגע חסר ישע לחלוטין. אין הוא יכול להגן על עצמו והוא זועק לעזרה, אבל איש לא חש לעזרתו. זיכרון החוויה הזאת מחלחל בכל היחסים מכאן ואילך. ככל שגדלה הרגשת חוסר הישע והנטישה שלו כן גובר בו הצורך הקדחתני במושיע כל יכול. כאשר התרפיסט אינו עומד בציפיות הללו – כפי שעתיד לקרות, מטבע הדברים – המטופל נתקף זעם פעמים רבות. אף על פי שנפגע הטראומה מרגיש צורך נואש לבטוח בתומתו ובכשירותו של התרפיסט, אין הוא יכול לעשות זאת, כי יכולתו לרחוש אמון ניזוקה בחוויה הטראומטית. המטופל בא אל היחסים התרפויטיים בלב מלא חשדות וספקות. בדרך כלל הוא מניח שהתרפיסט אינו מסוגל או אינו רוצה לעזור. עד שיוכח לו ההיפך, הוא סבור שהתרפיסט אינו יכול לעמוד בשמיעת סיפור הטראומה. ואולם בה בעת חושד המטופל במניעיו של כל תרפיסט שאינו נרתע. יש שהוא מייחס לתרפיסט רבים מן המניעים של מענהו. פעמים רבות יחשוד בתרפיסט שיש לו כוונות ניצול או מציצנות. החוויה החוזרת של היחסים עם המתעלל בולטת יותר מכל בהעברה המינית שמופיעה לפעמים אצל נפגעי התעללות ממושכת בילדות. יש שהמטופלים רואים את ערכם היחיד בעיני הזולת, ובייחוד בעיני אדם חזק, בתור אובייקט מיני ומצפים שחלק מיחסי הטיפול יהיו נלווים גם בקיום יחסי מין שכן אחרת למה למטפל להמשיך לפגוש בהם. כפי שנאמר כאן עד עכשיו נראה שהתהפוכות הרגשיות ביחסי ההחלמה חזקה עליהן אפוא שיהיו לא צפויות ומבלבלות למטופל ולתרפיסט כאחד.
סיכומים נוספים אודות טראומה והחלמה - פרק שביעי א''