פרק 3 – ניתוק: האירועים הטראומטיים מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים. הם קורעים קרעים בקשרי משפחה, חברות, אהבה וקהילה. הם מנפצים את מבנה העצמי, שמגובש ומקויים מתוך יחס אל הזולת. הם הורסים את הנחות היסוד של הנפגעים בדבר הביטחון בעולם, הערך החיובי של העצמי וסדרי בראשית בעלי משמעות. נפגעת
אונס מספרת "כאשר נאנסתי איבדתי את בתוליי וכמעט איבדתי את חיי. גם התנערתי מהנחות מסוימות שהחזקתי בהן בקשר לדרך שבה העולם פועל ולמידת הביטחון שלי בתוכו."
הרגשת הביטחון בעולם, או
האמון הבסיסי, נרכשת בשלבי החיים המוקדמים ביותר, ביחסים עם המטפל הראשון. הרגשה זו של אמון, שנולדת עם החיים עצמם, תומכת באדם כל מחזור חייו. היא יוצרת את הבסיס לכל מערכות היחסים והאמונה.
במצבי אימה בני אדם מבקשים להם את המקור הראשון של נחמה והגנה בחייהם. חיילים פצועים ונשים נאנסות קוראים אל אימא או אל אלוהים. כאשר קריאתם אינה נענית, הרגשת האמון הבסיסי שלהם מתנפצת. הם מרגישים נטושים לחלוטין, בודדים בתכלית, מנודים מין המערכות האנושיות והאלוהיות של השגחה והגנה המקיימות את החיים. מכאן ואילך הרגשת ניכור וניתוק מחלחלת בכל מערכות היחסים שלהם, למן הקשרים המשפחתיים הקרובים ועד הקשרים המופשטים של
קהילה ודת.
נפגעי הטראומה סובלים מנזק לתבניות הבסיסיות של העצמי. הם מאבדים את האמון בעצמם, בזולת ובאלוהים. חוויות של השפלה, אשמה וחוסר ישע מתקיפות את הערכתם העצמית. רגשות עזים וסותרים של היזקקות לזולת ופחד מפניו פוגעים ביכולתם לכונן יחסים אינטימיים. הזהות שיצרו להם לפני הטראומה נהרסה ללא תקנה. נפגעת אונס מספרת "האדם שהייתי בבוקרו של 19 בנובמבר 1988 נלקח ממני ומבני משפחתי. עד סוף ימי לא אהיה עוד מה שהייתי."
הגורם החזק ביותר בנזק הנפשי הוא אופי האירוע הטראומטי עצמו. תכונות אישיות אינדיבידואליות אינן נחשבות הרבה לנוכח אירועים מוחצים. יחס פשוט וישר מתקיים בין חומרת הטראומה ובין חותמה הנפשי – בין שחותם זה נמדד במספר בני האדם שניזקו ממנו ובין שהוא נמדד בעוצמת הנזק ובמשכו. מחקרים הראו שככל שגדלה החשיפה לאירועים הטראומטיים כן גדל שיעור הסובלים מסימפטומים של הפרעת
לחץ פוסט טראומטית. לכן איש אינו מחוסן מפגיעה אם החשיפה הטראומטית חמורה דייה.
עם זאת, חותם האירועים הטראומטיים תלוי גם, במידה מסוימת, בחוסנו הגופני והנפשי של הנפגע. אף על פי שמחקרים הראו כי לכל אדם יש "נקודת שבירה", אחדים נשברו בקלות רבה יותר מאחרים. נראה שרק מיעוט קטן של יוצאי דופן מחוסנים יחסית במצבים קיצוניים. נראה שהעומדים בלחצים הם בני-אדם בעלי רמה גבוהה של חברותיות, סגנון התמודדות פעיל ושקול ותפיסה איתנה של יכולתם לשלוט בגורלם.
הנפגע מושפע מאוד מהקהילה שלו. הבושה והאשמה של הנפגעים יכולות להחמיר עקב שיפוט מחמיר של אחרים, אבל אין הן שוככות כליל בהכרזות פשוטות המנקות אותם מאחריות, מפני שהכרזות בעלמא, ולו גם אוהדות, מבטאות סירוב לעסוק עם הנפגע בסיבוכים המוסריים המכאיבים הכרוכים במצב הקיצוני. לא מחילה מבקשים הנפגעים מן העדים אלא הגינות, חמלה ונכונות לחלוק עמם את האשמה הנובעת מידיעת הדברים הקורים לבני-אדם במצבי מצוקה קיצוניים. ולבסוף, הנפגעים זקוקים לעזרת אחרים בהתאבלות על מה שאיבדו. כל החיבורים הקלאסיים מכירים, בסופו של דבר, בצורך באבל ובשחזור לשם פתרון אירועי חיים טראומטיים. אי השלמת תהליך היגון הנורמאלי מנציחה את התגובה הטראומטית.
שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשבת ההרגשה שהעולם הוא בעל משמעות. בתהליך הזה הנפגעים מבקשים עזרה לא רק בקרב הקרובים להם אלא גם בקהילה הרחבה. לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין
נפגע הטראומה לקהילה תלוי, ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומטי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים. לכן שומה על כל נפגע או נפגעת למצוא במשימת הריפוי דרך לשוב ולקנות הרגשת קשר עם הקהילה הרחבה.
סיכומים נוספים אודות טראומה והחלמה - פרק שלישי