מושג העצמי: הדימוי העצמי של אדם הולך ונבנה בהדרגה במהלך כל חייו,החל מגיל הינקות.השנים הראשונות
הן אמנם בעלות השפעה מכרעת בעיצוב
הדימוי העצמי,אך שינויים בדימוי העצמי מתרחשים במשך כל החיים.הדימוי העצמי משתנה ומתאים את עצמו לשינויים הגופניים,הנפשיים,החברתיים והשכליים שמתרחשים באדם.הדימוי העצמי הוא אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על התנהגות האדם.
דימוי עצמי הוא מערכת מאורגנת של תכונות והערכות שהאדם מייחס לעצמו ומתנהג לפיהן.האדם בונה לעצמו במהלך חייו מערכת תפיסות על עצמו:על תכונותיו הגופניות והאישיותיות,על כשריו וקשייו בתחומים שונים ועל שאיפותיו לעתיד.
הדימוי העצמי שאדם מסגל לעצמו הוא גורם חשוב בעיצוב התנהגותו.לדוגמה:האדם המעריך את עצמו כחברותי חש ביטחון בחברה ונוטה לקשור קשרים מהר יותר מאשר אדם הסבור שהוא אינו חברותי.
ויליאם פיטס (מן החוקרים החשובים בתחום הדימוי העצמי שאף הרכיב שאלון למדידתו)מבחין בין חמישה חלקים בדימוי העצמי:
1.דימוי אישי-תפיסת האדם את תכונות אישיותו.
2.דימוי גופני-תפיסת גופו,בריאותו והופעתו החיצונית של הפרט.
3.דימוי מוסרים-תפיסת מוסריותו והתנהגותו לפי הנורמות המקובלות.
4.דימוי משפחתי-תפיסת האדם עת עצמו בתוך המסגרת המשפחתית ותפיסתו את יחס המשפחה אליו.
5.דימוי חברתי-תפיסת האדם את עצמו ביחס לזולתו בתוך אינטראקציות חברתיות.
בעוד שדימוי עצמי עניינו התכונות שהפרט מייחס לעצמו,הרי ש
הערכה עצמית נוגעת לערך שהוא מייחס לתכונות אלה.הערך העצמי הוא פועל יוצא של יכולת האדם להגיע להישגים המוערכים בחברתו,כגון יכולת ספורטיבית,השכלה ומקצוע.אדם מאמץ לעצמו הערכה חיובית אודות עצמו כאשר הישגיו או תכונותיו מוערכים חברתו,והערכה שלילית כאשר הם אינם מוערכים בחברתו.
יש גם להבחין בין דימוי ריאלי לבין דימוי אידיאלי.
דימוי ריאלי הוא תפיסת האדם את עצמו כפי שהוא בהווה.עם בניית הדימוי העצמי הריאלי שלו לומד הילד לייחס ערך לתכונות המרכיבות את הדימוי העצמי שלו.משחר ילדותו מקנים לו הוריו ערכים.מתוך הערכות אלה לומד הילד מה הדבר הרצוי בחברה,ומאמץ לו
דימוי אידיאלי זהו הדימוי שיש לאדם על עצמו לא כפי שהוא בהווה,אלא כפי שהיה רוצה להיות.זוהי הדמות שהאדם שואף אליה.
ככל שגדל הפער בין הדימוי הריאלי לבין הדימוי האידיאלי,כן מתחזקת הרגשתו של האדם כי לא הצליח לממש את שאיפותיו.והתוצאה היא הערכה עצמית נמוכה.לעומת זאת,כאשר קטן הפער בין הדימוי הריאלי לבין הדימוי האידיאלי,קרוב האדם להגשמת שאיפותיו,והוא מעריך את עצמו באופן חיובי.
פער מסוים בין דימוי ריאלי אידיאלי הוא כוח מניע.הוא מניע את הפרט להגשים את שאיפותיו,בתנאי שהן מציאותיות ואינן רחוקות מדי מתכונותיו וכשריו הממשיים.
קארל רוג'רס סבור כי פער גדול מדי בין הדימוי הריאלי לדימוי האידיאלי מעיד על בריאות נפשית לקויה.אצל אדם כזה עלולים להתעורר רגשי נחיתות בעקבות הרגשתו שלא הגיע להישגים אשר הציב לעצמו.
רוג'רס ראה בבית ההורים גורם ראשוני ומרכזי התורם לעיצוב הדימוי העצמי.הוא סבור כי ילד שהוריו מעריכים אותו הערכה חיובית,אוהבים ומקבלים אותו,יגבש דימוי עצמי חיובי ולהפך.רוג'רס לא התכוון לומר בכך שיש לטפח בילד הערכות שאין להם יסוד במציאות אלא התכוון לומר שיש לקבל את הילד כמו שהוא ולהדגיש את הצדדים החיובים שבו.
התפתחות מושג העצמי: הערכה עצמית:
כאמור,בגיל בית הספר מתחילה להתפתח גם ההערכה
העצמית של הילד.עד כה נבנה הדימוי העצמי כמעט ללא הרכיב הערכי.בגיל זה ילדים נעשים מודעים יותר לתכונות הנחשבות חשובות ונערצות בחברתם.הם מפנימים את האידיאלים ואת ציפיות החברה ובונים עצמי אידיאלי בצד העצמי הריאלי.הם חשים הערכה עצמית גבוהה אם הם מחוננים בתכונות הרצויות בחרה והם חשים הערכה עצמי נמוכה אם אין להם תכונות אלה.
לב"ס תפקיד מרכזי בעיצוב ההערכה העצמית.היות שאחת המטרות בב"ס היא הישגים לימודיים כולל הישגים בספורט ובאומנות,תופסים ההישגים הלימודיים מקום חשוב בדימוי העצמי ובהערכה העצמית בגילים אלה.אריקסון,בהתייחסו לגיל ב"ס(שלב ה"חריצות כנגד נחיתות")הדגיש את המשבר המאפיין ילדים בשלב זה.הם חשים הערכה עצמי גבוהה.לעומת זאת,כשהם נכשלים או אינם עומדים בדרישות ב"ס,הם חשים נחיתות-הערכה עצמית נמוכה.
זהות עצמית:
פרט להתגבשותו של הדימוי המוסרי חלה בתקופת ההתבגרות התפתחות חשובה בנושא הדימוי העצמי:המתבגר מעצב לו זהות עצמית.
זהות עצמית פירושה הכרתו של האדם בהיותו ייחודי ושונה משאר בני האדם וקבלה בסיסית של עצמו,גם אם לא הכול מושלם במו עינו.לפי אריקסון,גיבושה של הזהות העצמית הו