הפסיכיאטר האנגלי ג'ון בולבי הציג בשנת 1969 תיאוריה חדשה ומהפכנית המשלבת את ההיבט הרגשי, החברתי והקוגניטיבי בהתפתחות האדם, תיאוריית ההסתגלות. הדגש בתיאוריה זו הוא על הקשרים המוקדמים של האדם עם הוריו.
התינוק על פי התיאוריה של בולבי, נולד עם היכולת להתקשר. הוא מחפש את הקשר עם מטפליו העיקריים (בדרך כלל הוריו) ונקשר אליהם מיום היוולדו בכל מקרה, גם אם הם מתעללים או מזניחים.
הנטייה להתנהג בדרך שתיצור קרבה עם מטפליו היא חלק מהירושה האבולוציונית שלנו. בהתחלה התינוק בוכה כדי שהמטפל ייגש אליו ובגיל מאוחר יותר הוא זוחל אליו.
איכות ההתקשרות בין התינוק למטפליו מושפעת מאיכות הטיפול בו. פעוט שמטפליו נענים לצרכיו ומעניקים לו "בסיס בטוח" מפתח את האמונה שהוא מסוגל להשפיע על הסביבה, ושהוא יקבל טיפול מהזולת בכל עת שיזדקק לו.
תינוק שהוריו אינם נענים לצרכיו ואינם מעניקים לו את הביטחון בהתקשרות אליהם, עלול לגדול ולהיות תלותי וחסר אמונה ביכולותיו ואף להיות מבודד מן החברה או תוקפני.
אחד המחקרים הידועים ביותר שמצטט בולבי הוא מחקרו של הארי הארלו, שהתפרסם בתחילת שנות ה-60. הארלו הפריד גורי קופים מאמותיהם וכלא אותם בכלובים. בכמה מן הכלובים הוא הציב בובת תיל בצורת קופה עם פטמה מחוברת לבקבוק, ובאחרים שתי בובות כאלו, אחת שהציעה אוכל ואחרת עטופה בפרווה. הקופים שבכלובם הוצבו שתי בובות בילו את כל זמנם על בובת הפרווה, ורק כשהיו רעבים קפצו
לאכול מבובת התיל. היו אף כאלה שהצליחו בתמרון מסובך להישאר על בובת
הפרווה ולמתוח את עצמם אל בובת
התיל כדי לאכול.
כל הקופים שהופרדו מאמותיהם נפגעו מהפרידה, אבל היו הבדלים בין הקבוצות. אלה שהייתה להם בכלוב רק בובת תיל, לא בילו עליה ומצבם היה קשה ביותר. שיעור התמותה שלהם היה גבוה, ואלה ששרדו לא יכלו ליצור שום קשר חברתי בבגרותם. הניסויים האלה הוכיחו, בין השאר, שהקשר של התינוק לאמו אינו מבוסס על צורך במזון, אלא על צורך באהבה.
עוד הראה המחקר שכאשר גדלו קופים צעירים ללא אימותיהם (כלומר, מנעו מהם
התקשרות בטוחה), הם הפכו להורים דוחים ומענישים. הגורים שנולדו לקופים אלו נקשרו להוריהם, אולם ההתקשרות שלהם לא הייתה התקשרות בטוחה, אלא התקשרות מלאת חרדה ולא נורמטיבית לקופים (הם נצמדו לאמם ולא בדקו בסקרנות את הסביבה).
בספר ההרצאות שלו; בסיס בטוח: התקשרות ילד-הורה והתפתחות אנושית בריאה, מעבד בולבי רעיונות אלה ומספק עדויות נוספות לדרכים שבהן הקשרים המוקדמים שלנו עם הורינו משפיעים על מערכות יחסים אינטימיות נוספות ועל
קשרים רגשיים חזקים רבים אחרים בתקופות מאוחרות יותר בחיינו.
למשל הוא מציע כי קשרים אלה המעצבים את חוויות הילדות שלנו יכולים להיות קשורים לדיכאונות בגיל מאוחר יותר, על יחסי אלימות ותוקפנות בתוך המשפחה, על מילוי תפקיד האבהות ועל התקשורת בין פסיכותרפיסטים לבין מטופליהם.
סיכומים נוספים אודות A Secure Base: Parent-Child Attachment and Healthy Human Development