שפר אמיר- מומחה לטיפול בחרדה,
דיכאון וטראומה בילדים ומבוגרים.
מחבר המאמר "התמודדות עם לחץ ושחיקה בעבודה"
ומנחה
סדנאות גיבוש לעובדים.
דודו טופז האדם, אשר ללא ספק, יכולותיו יצרו את ערוץ 2, הן אותן יכולות אשר הביאו להסתבכותו ולמותו.
אנשים רבים מתקשים להבין, כיצד אדם מוכשר, אשר נראה כאילו היה לו הכל, מגיע למצב של פגיעה באחרים , כולל תכנון פגיעה באם ילדיו (על פי הפרסומים).
על מנת להבין כיצד אדם מתכנן ועומד בראש ארגון של פגיעה באחרים, יש להתעכב על מאפייני אשיותו של טופז.
להערכתי, טופז סבל מהפרעת אשיות נרקסיסטית.
לכולנו חלק נארקסיסטי באשיותנו. לכולנו הרצון שיתפעלו מאיתנו, יאהבו אותנו, יעריכו. למעשה, מדובר בתהליך בריא אותו עובר כל תינוק, עת האם מתפעלת, מכל תנועה, מבע פנים של תינוקה. כאמור, מדובר בתהליך טבעי ובריא בהתפתחות של כל אחד מאיתנו. מחקרים אף מראים כי במקום עבודתנו, החלק המשמעותי בתפקוד תקין ולויאליות למערכת, אינו טמון בשכר, אלא בתחושת הערכה כלפי תפקודינו.
הפרעת אישיות נרקסיסטית מאופיינת בתחושות של גדלות, בשילוב קושי בגילויי אמפתיה לאחר. אנשים אלו, עסוקים בניסיונות השגה של הצלחה, במקביל לצורך אובססיבי להיות מושא להערצה על ידי האחרים. חוסר הערצה על ידי האחר, מובילה לתחושות חוסר ערך בלתי נסבלות, ויעשו הכל על מנת להימנע מכך. למעשה, ביקורת ואף אדישות כלפיהם, תעורר בדרך כלל זעם רב כלפי האחר.
דוגמא לחוסר אמפתיה, זכורה לנו ממקרה הנשיכה של שחקנית קולנוע, וכן בהאשמה במעשה מגונה של נשיקה ( כאשר טופז, אף מדגים נשיקה בכח על כתבת השואלת אותו לגבי הפרשה, על מנת להראות לה כי לא מדובר במעשה מגונה). כאמור, להערכתי, דודו התקשה לפרש ולהבין את צרכי האחר, פגיעותו ורצונותיו, והיה עסוק במילוי גחמותיו. כאשר, מבחינתו אין במעשיו כל עדות לפגיעה באחר. יותר מכך, האחר "זכה" להיות במגע עם "אליל הטלוויזיה".
דוגמא נוספת, לאי היכולת של הסובלים מהפרעה זאת, להתמודד עם ביקורת ואדישות, המביאה לתגובה של זעם: עוד לפני המעשים של השנה האחרונה, זכורה לנו שבירת משקפי מבקר הטלוויזיה (שניצר תיאר את תחושת האמבוש שטופז ערך לא בקולנוע, ברגע שהאולם החשיך, ואת אי היכולת לברוח מטופז).
דוגמא נוספת לכך זכורה, מאותו ראיון, כשטופז שואל את הכתבת, לגבי רמת הנאתה מתוכניותיו, והיא עונה כי אינה נהנית מסוג בידור כזה. טופז מיד הגיב בזעם, והמטיר כלפיה "מחמאות" רבות לגבי אשיותה.
לסיכום, אנשים הסובלים מהפרעת אשיות נרקסיסטית, עסוקים באופן אובססיבי, בהערכה עצמית ובחלומות על הצלחה אינסופית. הם מאמינים כי הם מיוחדים במינם ודורשים הערצה. מתאפיינים בהיעדר אמפתיה לאחר, קנאה והתנשאות. תחושות של חוסר הערכה כלפיהם, עלולים להוביל לתגובות של דיכאון, אשמה ואף זעם, עד כדי גלישה פסיכוטית.
להערכתי, טופז, אשר בשנה האחרונה, היה עסוק בפנטזיות, כי מעשיו יפגעו ב"אשמים" במצבו, ואף יחזירו אותו, למרכז הבמה, הבין עם מעצרו כי הסתיימה האפשרות כי יחזור למרכז ליבו של הצופה הישראלי.
הבנה קשה זו, ואי היכולת להתמודד עם הסלידה הרבה שחווה מצד האנשים, בייחוד מהתקשורת, יתכן והובילה להתפתחות של דיכאון ולמותו של טופז.
במאמר זה אני רואה חשיבות, לשפוך אור על הפרעה מורכבת זו.
ברצוני להדגיש כי כקב"ן במערכת הצבאית, אנו עדים בכל שנה למעשי
התאבדות. ברוב מקרים אלו, מעשה ההתאבדות מבוצע באופן מפתיע, וכי הסביבה לא זיהתה גורמים מקדימים לכך.
אחד המאפיינים שנמצא במקרים רבים של התאבדות בצבא, הנו הפגיעה הנרקסיסטית. כלומר, מדובר בחיילים אשר אינם סובלים מהפרעת אשיות נרקסיסטית, אלא עוברים פגיעה נרקסיסטית, אשר באותן רגעים קריטיים, מובילה לניסיון אובדנות, שבדרך כלל מצליח (רוב המעשים מבוצעים בירייה מנשקם האישי).
דוגמא לפגיעה כזו, ניתן לראות בצוערים בקורס קצינים, כאשר צוער מודח, יתכן ותתרחש פגיעה נרקסיסטית, בשילוב עיוותי חשיבה (דוגמאות לעיוות:"איך עשו לי כזה דבר, עכשיו אני כלום", "איך אגיע הביתה, הוריי לא יקבלו אותי כך", "זהו כישלון, ועתידי הסתיים"). באותן רגעים קצרים הקודמים להתאבדות, למעשה מתרחש עיוות חשיבה משמעותי, והחייל מתקשה לגייס את התמונה הרחבה לגבי חייו, משאביו הרגשיים מצטמצמים, מה שלא פעם, מוביל לניסיון אובדני.
לצערי, במקרה של טופז, הכתובת על הקיר של אדם עם הפרעה נרקסיסטית, בשילוב דיכאון, להערכתי לא נקראה. הרי כל המחקרים והידע הקליני המצוי בידנו, מדבר כי הסיכוי שאדם יבצע נסיון אובדני לאחר נסיון אובדני בעבר, הנו גבוה ביותר.
כך, התרחש לו עוד מוות מיותר, המתווסף לסטטיסטיקה העגומה, של מקרי אובדנות, אשר יכלו להימנע.
למידע נוסף על הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי בדיכאון ונסיונות אובדנות בקישור הבא:
http://www.web2all.co.il/therapy/Page9895.asp
גאוה – דליה רביקוביץ
אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך
ולא מחמת זקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רושם של שלוה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעין גאוה.
שנים רבות עוברות עליהם בצפיה.
מי שעתיד לשבר אותם
עדין לא בא.
ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,
ודומה, הם ללא תנועה.
עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים
יבוא וילך.
ופתאום האבן פצועה.
אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.
ומה, גם אנשים.
***הכנסו למאמרים נוספים ולאתר הרישמי- http://www.web2all.co.il/therapy ***