על פי פרויד, אבי התיאוריה פסיכואנליטית ,כולל המונח "פסיכואנליזה" שלושה מרכיבים: תורה פסיכולוגית; שיטת טיפול (
פסיכותרפיה)
ומתודולוגיה של מחקר.
הפסיכואנליזה הינה תיאוריה של נפש האדם שגורסת כי המנגנון הנפשי של האדם מובחן מהמנגנון הפיסיולוגי שלו, אך שני מנגנונים אלה נמצאים בקשרי גומלין. במנגנון הנפשי קיימים מבנים ותהליכים היפותטיים, הבאים לידי ביטוי בכל התנהגות אנושית, כמו לדוגמה, המבנה הקרוי "מצפון", שאין לו ייצוג גשמי בגוף, אך ההתנהגות המוסרית של האדם, מעידה על קיומו.
החיים הנפשיים מתנהלים בשלוש רמות של התודעה בעת ובעונה אחת:
ברמת המודע- חוויות ורגשות שהאדם מכיר;
ברמת הסמוך למודע- חוויות ורגשות שכרגע אינם מודעים, אך במאמץ מכוון ניתן יהיה להעלותם לרמת המודעות;
ברמת הלא-מודע מתנהלים החיים הנפשיים שאינם נגישים לתודעה. הפסיכואנליזה גורסת כי עיקר חיי הנפש מצויים ברמת הלא-מודע. ההתנהגות האנושית לפי הפסיכואנליזה, היא דטרמיניסטית, כלומר, לכל חוויה או רגש יש סיבה ומשמעות, אם כי לעיתים הסיבה אינה מובנת או גלויה לעין, אלא חבויה ברמה הלא-מודעת.
נפש האדם מצויה בקונפליקט מתמיד בין הכוחות המנוגדים הקיימים באישיותו: מצד אחד, לחצים פנימיים כמו דחפים ויצרים, ומצד שני, הדרישה החיצונית להתנהגות על פי מוסכמות חברתיות מקובלות. על פיה הפסיכואנליזה, חייו של אדם הם בבחינת ניסיון מתמיד להגיע לפשרה ולאיזון בין הכוחות המנוגדים הללו; מבנה אישיותו של האדם מאפשר לו להתמודד עם מצבי הקונפליקט הללו על ידי חתירה ליציבות והסתגלות.
מטרת הטיפול הפסיכואנליטי היא להעביר את האדם ממצב של חוסר-אונים, למצב של יותר שליטה בחייו ובסביבתו. אצל פרויד, חוסר האונים של האדם נובע מיחסי כוחות שאינם מאוזנים בין שלושת מבני האישיות:
הסתמי (id), האני (
ego), והאני-העליון (super-ego), כשלכל אחד מהם תפקידים שונים הסותרים זה את זה לפעמים.
הסתמי הוא החלק הקדום והפרימיטיבי של האישיות והוא כולל את כל האינסטינקטים והכוחות המולדים. העיקריים שבהם הם האינסטינקטים של החיים (מיניות) ושל המוות (תוקפנות). עולם נפשי זה הוא פנימי, אין לו שום ידע על המציאות החיצונית האובייקטיבית והוא פועל על פי עקרון אחד: עקרון העונג. מקומו של הסתמי הוא ברמת הלא-מודע.
תפקידו של
האני הוא שימור החיים והוא נתפתח מהסתמי אך מובחן ממנו. אם ניתן לסתמי לפעול לבדו הרי שהוא יביא כליה על האורגניזם. האני פועל על פי עקרון המציאות, והוא מתפתח בתגובה לצורך של האורגניזם במתווך בין הסביבה הפנימית (דחפי הסתמי), לדרישות המציאות (הסביבה החיצונית). מעשה התיווך נעשה באמצאות התהליכים המשניים. הללו הם תהליכים מציאותיים והגיוניים. זוהי החשיבה הלוגית המוכרת לנו ברמה ההכרתית. בנוגע לסביבה הפנימית, תפקידו של האני הוא לשלוט על ביטוי דחפיו של הסתמי. לשם כך משתמש האני במנגנוני-הגנה שבאמצעותם הוא מדחיק מהמודעות את דחפי הסתמי האסורים. מנגנוני הגנה אלה הם החלק הלא-מודע של האני, שתפקידו לזהות את הסכנות הצפויות לאדם מהסתמי ומהמציאות, ולבחור את הדרכים להדחיק, או להרחיק מהמודעות, את דחפי הסתמי המסוכנים.
האני-העליון הוא מבנה האישיות השלישי המתפתח לאחר היווצרותם של הסתמי והאני. מבנה זה מייצג את הערכים המוסריים, את המצפון ואת האידיאלים החברתיים ומייצג את הרצוי ולא את המצוי. ברובו מבנה זה אינו מודע. הוא מנסה להכתיב לאני את פעולותיו בשתי דרכים: מציב לאני דרישות להתנהגות מוסרית ומאיים ב"ענישה", באמצעות רגשות אשמה, אם לא ימולאו דרישותיו.
האני העליון בולם את דחפי הסתמי שאינם מקובלים בחברה; הוא משפיע על האני להמיר מטרות מציאותיות, במטרות אידיאליות-מוסריות; הוא דוחק באני לשאוף לשלמות, להיות ה"טוב ביותר".
סוג הפתולוגיה שתיווצר תלוי באפיון יחסי הכוחות שבין ה"אני", ה"סתמי" וה"אני-העליון".
בתרפיה הפרוידיאנית, תפקיד המטפל הוא לתת פרשנות לכל דבר מה שיוצא מפיו של המטופל, היות שקיימת הנחה שגם בדברים חסרי הגיון לכאורה, יש סדר ומשמעות. דברים אלה, לדידו של פרויד, הם הלא-מודע והם עשויים להעיד על מקור הפתולוגיה וכך למצוא את הפתרון לה. תהליך הטיפול מתבצע בסדרה של מפגשים בין המטופל למטפל ועל ידי שיחה בין שני הגורמים בחדר, מחלץ המטפל את הלא-מודע של המטופל, אל המודע, ומציע פתרונות.