המרכיבים מהם עשויה התפתחות והתבגרות בריאה של מתבגרים בעת הזו

הילדים שלנו גדלים בעולם משתנה ודינמי, בקצב מסחרר, שחלק מתרבות הפנאי והרגלי הצריכה שלו שונים בתכלית מאופיו של העולם בנעורינו שלנו. עולם זה, של העת הזו, משפיע באופן מהותי בעיני, על מרכיבי ההתפתחות של ילדינו, על המאמצים והכיוונים אליהם מנותבת ההתבגרות שלהם, וכן, גם על האישיות המתפתחת שלהם, כוחות הרצון ומשאבי הנפש.
בהמשך המאמר, אנסה למקד את התובנות שלי בדמות רשימה של מרכיבים אנושיים, שלהבנתי, מימושם עשוי לנבא התבגרות בריאה, המצמיחה נפש בריאה ואדם בריא בעל כוחות.
בתהליך ההתבגרות, מאז ומעולם, מיקדו הנערים והנערות את מרצם בבניית מסלול פרידה מההורים ובניית ישות עצמאית. (תהליך המכונה ספרציה-אינדיבידואציה). צרכים התפתחותיים אלה, של בניית זהות מחד, והתרחקות הולכת וגוברת מההורים מאידך, יצרה, גם בהתבגרותנו שלנו, מהלך של צמצום התקשורת הבינאישית בינינו לבין ההורים, ובניית מערך קשרים אלטרנטיבי עם החברים, קבוצת השווים.
גם המתבגרים של היום, עושים את פעולה כלפינו, כך היה וכך יהיה גם בעתיד.
התנהגותם של המתבגרים, המקבלת גוונים אנטגוניסטים, חוסר התקשורת שלהם עמנו, והסתגרותם בעולם משלהם (המתבסס על תשתית טכנולוגית עשירה), יוצרת גם אצלנו, ההורים, מוטיבציה הולכת ופוחתת למאמצי תקשורת עמם.
אל לנו לוותר! – המרכיב הראשון וההכרחי להתפתחות בריאה הינו קשר אמיתי ועמוק, אינטנסיבי ויום יומי המתבסס על יחסים קרובים ועניין רב בחייהם שלהם מצידנו, על אף העובדה, שצוינה כבר, שהם לא יתנהגו כלפינו כבעלי עניין מובהק בקיומו של קשר זה כלפיהם.
כהורה צעיר יחסית, אני מאמין כי עלי לגלות עניין וליצור קשר רחב דיו עם ילדי, כי במהלך התפתחותם, תשתית זו תוכל לשמש אותי לכשיחלו את מעשה ההתרחקות ממני.
העובדה כי אורח החיים העכשווי מזמן לילדינו ערוצי תקשורת רבים, חלופות קשר מזדמנות, ושפה אלטרנטיבית (אינטימית רק לכאורה) מנוונת את יכולתם הבסיסית של הילדים לייצר קשר אנושי עם בני אנוש ממשיים לאורך זמן. העובדה הטכנולוגית כי ניתן לממש חוויה חברתית רחבה ועשירה לכאורה, באמצעות המדיום הוירטואלי היא אשליה. המתבגר חווה עצמו "יצור חברתי" כשהוא מזמין "חברים" להשתתף עמו ב"מפגש" ב "Facebook" שלו, ולהתמיד איתו את הקשר באמצעות ה "Messenger". עלינו לעמוד על המשמר ובצד "הרגלי קשר" אלה, לבסס קשר אמיתי ועמוק, כפי שידענו אנחנו בנעורינו עם קבוצת השווים האמיתית של חיינו, שהוו באמת חלופה אמיתית לקשר ההורי המצטמצם של ההתבגרות. מוטלת עלינו משימה אמיתית, של בניית קשר אינטימי עם ילדינו, כזה שאנו לא ידענו מעולם עם הורינו שלנו. המצרך היקר הזה, של קשר אמיתי ועמוק ואינטימי, המסוגל לתמלל רגשות ולהתלבט בהן, אינו מצוי בעוצמות מספקות בתרבות הנעורים בת זמננו. אחדים מאיתנו יופתעו עד כמה מסוגלים הילדים שלנו, בהינתן האות מצידנו, לגלות יותר מטפח על עולמם הפנימי, וכל שיח כזה עמם, מבשיל את ההכרות שלהם עם נפשם.
אחדים מאיתנו עשויים לקבל את הרושם המוטעה, כאילו יש בילדינו כישורים אינטימיים, וכאילו מערך היחסים שלהם עם חבריהם מלא ועשיר (ויתכן בהחלט שבחלק מהמקרים זה אכן כך), אך פעמים רבות על אף ההתנהגות האינטימית המופגנת והשפה הישירה (ה"מוקלטת" אצלם מחשיפה לתכנים כאלה בתכניות טלוויזיה), אינם עדות מלאה לכושר רגשי עמוק וליכולת מבוססת של יצירת קשר ויחסים לאורך זמן. זכורה לי שיחה בין שני מתבגרים במהלך סדנא שהנחיתי, בה אחת המשתתפות פנתה לחברתה, ובאינטונציה של טלנובלה, אמרה: "אני מאוד פגועה ממך כבר הרבה זמן, ואת מתעלמת בכוונה, והנה אני אומרת לך כאן ליד כולם, אני פגועה, מאוד פגועה". יותר משחשתי שם רגע אינטימי, הרגשתי שמדובר בטקסט מילולי שלקוח מתסריט שאינו ממש תסריט חייהן של השותפות לשיחה זו, ואין זו רמה גבוהה של אינטימיות.
המרכיב השני הינו יצירה והתעמקות פנימה. ככל שנזמן לילדינו מפגש עם עולם תרבותי עשיר, ועם הזדמנויות ליצור ולהפיק מעצמם, כך נרחיב את מרחבם הפנימי גם במישורים אחרים. בשנים האחרונות גיליתי, כי אני מצליח לגלות באמצעות התבוננות והקשבה למתבגרים, את אלה מביניהם שמנגנים או מציירים, וכי הדבר ניכר גם בעומק הנפש שלהם, במרחב הפנימי של חייהם, ובאופן ביטויים המילולי.
המרכיב השלישי הוא עמל ומאמץ. לא אחת יוצא לי להביע אי נחת בפני הורים ממעשה ההורות של דור ההורים העכשווי. אני נוטה להפנות כלפי עצמנו, ההורים, אצבע מאשימה בדבר העובדה כי אנחנו מקלים יתר על המידה על ילדינו ובכך חוסכים מהם את הזדמנות המאמץ, ההשתדלות, הסבלנות, ההתמודדות האישית, ומספקים להם "חלקי חילוף" מחלישים.
מתבגרים יכולים וצריכים להפיק הנאה צרופה ממאמץ מתמשך ששכר בצידו. חוויה זו של מאמץ שיטתי המביא לצמיחה והתפתחות הופכת נדירה יותר ויותר. מרבית המתבגרים חיים חיי שפע, אינם נדרשים לבצע שיקולים של חסכון או ברירה, חלק ניכר מהפעולות המוטוריות שהיו הכרח המציאות בעבר (הליכה ברגל, עבודה בגינה, תורנויות ניקיון משפחתיות, השתתפות פעילה ממש באחזקת הבית) אינן חלק מסדר יומו של המתבגר הממוצע.
אינני מבקש להעביר כאן מסר מוסרני או מטיף בדבר עצלנותם של מתבגרי העידן הזה. הם אינם עצלנים, או כאלה שאינם רוצים להתאמץ. הם אינם יודעים להתאמץ. חלק ניכר ממאמצי העבר הוחלף בפתרונות מידיים ופשוטים. אינני מדבר רק על מאמצים פיזיים (אך גם עליהם), אלא גם על מאמצי תקשורת וקשר, מאמצי חיזור – עם בעבר, היה המחזר נדרש לעבודה פנימית על הניסוח המילולי של כוונותיו,  נערך רגשית למעמד המפגש עם בחירת לבו, היום, נטיית המתבגר תהיה להקל על עצמו, להתעטף באלמוניות ולשלוח SMS סמוי, או להטריד את המיועדת דרך רשת האינטרנט.
אני עובד הרבה עם מתבגרים בשנים האחרונות (למעשה מאז התבגרותי שלי), ואוהב אותם אהבה עמוקה. אין בדברי רמז לאי נחת, או תסכול מעושרם הפנימי של ילדינו. אני מוצא אותם פעמים רבות אף עשירים ומגוונים יותר מכפי שאנו היינו בעולם הפשוט יחסית של העבר, דברי מכוונים אלינו, ההורים, ואל הצורך שלנו להיות מעורבים יותר ויותר בחייהם, ולהפעיל באהבה וברגישות, "שרירים פנימיים" שהעת הזו, מותירה אותם רדומים מעט, ויש בנו היכולת לאמן אותם ולהצמיחם בנפש המתבגרים – "שריר" הקשר והאינטימיות, "שריר" היצירה וההתעמקות, ו"שריר" המאמץ.