טראומה והחלמה - פרק רביעי

פרק 4 – שבי:
אירוע טראומטי יחיד יכול לקרות כמעט בכל מקום. טראומה חוזרת ומתמשכת, לעומת זה, קורה רק בתנאי שבי. נפגעי טראומה החופשיים להימלט לא יהיו נתונים שוב להתעללות; טראומה חוזרת מתרחשת רק כאשר נפגעיה הם אסירים הנתונים לשליטת תוקפיהם ואינם יכולים להימלט. תנאים שכאלה קיימים, כמובן, בבתי סוהר, במחנות ריכוז ובמחנות לעבודת כפייה. יש שהם שוררים גם בכתות דתיות, בבתי זונות ובמוסדות אחרים של ניצול מיני מאורגן, וכן במשפחה.
השבי הפוליטי זוכה בדרך כלל להכרה, ואילו השבי המשפחתי של נשים וילדים הוא סמוי מן העין לעיתים קרובות. ביתו של האדם הוא מבצרו; נדירה היא ההבנה שאותו הבית יכול להיות בית סוהר לנשים וילדים. בשבי המשפחתי המחסומים הפיסיים מפני בריחה נדירים. ברוב הבתים, אפילו המדכאים ביותר, אין סורגים על החלונות, אף לא גדרות תיל. המחסומים מפני בריחה הם בדרך כלל סמויים מן העין. ואף על פי כן כוחם רב ביותר.
במצבי שבי התוקף הוא האדם החזק ביותר בחיי הקורבן, ופעולותיו ואמונותיו מעצבות את הפסיכולוגיה של הקורבן. מעט מאוד ידוע על נפשו. מאחר שהוא בז לכל אלה המבקשים להבינו, אין הוא מתנדב להיבדק במחקר. אך לפי עדות קורבנותיו, התכונה העקיבה שלו היא – נורמאליות למראית עין. התוקף יכול להיות רודן, חובב חשאיות, לפעמים נוטה לרגשי גדלות, ואפילו פרנואידי, ואף על פי כן הוא רגיש ביותר להוויות של כוח ולנורמות חברתיות.
הדרך של התוקף ליצור שליטה פסיכולוגית, נראית אחידה בכל מקרה כזה, גם אם התוקף לא עבר הדרכה בנושא כחלק מבית כלא פוליטי או ארגון שעבוד לזנות. השיטה נקראת "השריה" והיא מבוססת על גרימה חוזרת ושיטתית של טראומה נפשית. אלה הן השיטות המאורגנות של נישול מכוח וניתוק. אף על פי שאלימות פיסית היא דרך אוניברסאלית להטיל אימה, התוקף עשוי להשתמש בה רק לעיתים נדירות, כאמצעי אחרון. האיום במוות או בפגיעה אנושה נפוץ הרבה יותר מן השימוש הממשי באלימות. פעמים רבות אף האיום בפגיעה באחרים יעיל לא פחות מהאיום הישיר. הפחד מועצם גם בהתפרצויות אלימות לא צפויות ולא עקיבות ובאכיפה גחמנית של כללים פעוטי ערך – השיטות הללו מיועדות בסופו של דבר לשכנע את השבוי ששובהו כל יכול הוא, שההתנגדות היא חסרת-תועלת ושחייו תלויים בהשבעת רצון שובהו באמצעות ציות מוחלט. לא רק פחד מוות מבקש השובה לטעת באסיר אלא גם הכרת טובה על שהותר לו לחיות.
נוסף על זריעת פחד מבקש השובה להרוס את תחושת האוטונומיה של האסיר. הוא משיג זאת בפיקוח ושליטה על גופו ועל פעולותיו הגופניות. השובה קובע מה יאכל, מתי יישן, מתי ילך לשירותים, מה ילבש.
אסירים פוליטיים , המכירים את שיטות השליטה בכפייה, משקיעים מאמצים מיוחדים בשמירה הרגשת האוטונומיה שלהם. אחת מדרכי ההתנגדות היא סירוב לציית לדרישות פעוטות ערך ולקבל גמול. שביתת רעב היא הביטוי העליון שלה. הואיל והאסיר מקבל על עצמו מחסור גדול יותר מן המחסור שהועיד לו שובהו, הוא מאשש את הרגשת השלמות והשליטה העצמית שלו.
ואולם כדי להשיג שליטה גמורה נחוצות בדרך כלל שיטות נוספות. שיטה אחת היא בידודו של האסיר מהעולם החיצון. שיטה נוספת היא הרס הדימוי העצמי הפנימי של האסיר.
אימה, גמול מפעם לפעם, בידוד ותלות כפויה די בהם כדי ליצור אסיר כנוע וצייתן. אבל השלב הסופי בשליטה הפסיכולוגית אינו שלם כל עוד אין האסיר אנוס להפר את עקרונות המוסר שלו עצמו ולבגוד בקשריו האנושיים הבסיסיים.  מבחינה פסיכולוגית, זו ההרסנית מכל שיטות הכפייה, שכן הקורבן הנכנע לה מתעב עכשיו את עצמו.
השפעות השבי קשות. נפגעי טראומה חוזרת ומתמשכת מפתחים צורה סמויה ומתקדמת של הפרעת לחץ פוסט-טראומטית, המחלחלת ומכרסמת באישיות. אם הנפגעים מטראומה חמורה אחת מרגישים לא אחת ש"אין הם עצמם", הרי נפגעי הטראומה הכרונית מרגישים ששונו ללא תקנה או שאין להם עצמי כלל. יותר מכל פוחדים נפגעי הטראומה מחזרתו של רגע האימה; אצל נפגעי התעללות כרונית הפחד הזה מתגשם. כל הסימפטומים של הטראומה – עירור יתר, פלישה וצמצום – באים בצורה חזקה ביותר בנפגעי טראומה מתמשכת. צמצום הוא הסימפטום הקשה ביותר של טראומה זו. הקורבן מצמצם את טווח היוזמה שלו ובמעורבות פעילה בעולם – זאת מתוך הרצון היחיד – לשרוד. בנוסף שבי ממושך משבש את היחסים האנושיים ומחריף את הדיאלקטיקה של הטראומה.  האסיר המשוחרר מיטלטל בין קרבה עזה ובין התכנסות נפחדת בתוך עצמו.  אל כל קשר הוא מתייחס כאילו מדובר בשאלת חיים ומוות.
האסיר לשעבר נושא עמו אפוא את שנאת שוביו גם אחרי השחרור, ולפעמים הוא מוסיף להגשים במו ידיו את מטרותיהם ההרסניות. זמן רב אחרי שחרורם של נושאים האסירים את הצלקות הנפשיות של השבי. לא רק מן התסמונת הפוסט-טראומטית הקלסית הם סובלים, אלא גם משינויים עמוקים ביחסיהם עם אלוהים, עם אדם ועם עצמם, כפי שמתארם ניצול השואה פרימו לוי : "למדנו שהאישיות שלנו שברירית מאוד, והיא קרובה לעברי פי הפחת הרבה יותר משקרוב אליה הגוף. אבות-אבותינו היו מיטיבים עמנו אילו במקום לומר – "כי עפר אתה ואל העפר תשוב", היו מתרים על הסכנה הגדולה יותר האורבת לנו, היא אובדן צלם אנוש. אילו יכלה לצאת מתוך המחנה בשורה אל האנשים החופשיים – זו הייתה צריכה להיות לשונה: שמרו מכל משמר שלא יארע בבתיכם מה שנכפה עלינו כאן."