"כל אמנות היא אירוטית" – הצגת המיניות הגלויה באמנות נזקפת לזכות האקספרסיוניזם והסוריאליזם, אבל עוד לפניהן היה זה כבר ה"אני מאמין" של
קלימט והמוטיב החוזר ביצירותיו. האווירה המיוחדת של וינה, שהייתה נרפית ומרוממת בעת ובעונה אחת, הניעה את האמן להעמיד את האירוטיות במרכז הבמה, ואת
האישה בתפקיד הראשי.
קלימט האמין כי גאולת האנושות – בכוחן היחיד במינו של האמנות והאהבה. בכל ציוריו זרועים איברי מין זכריים ונקביים, תאי זרע וביציות. ניכר גם הפחד מפני האישה המסרסת שחרבה הוא מיניותה וגם פחד מפני תאוותנותה של האישה, שמיניותה המתעוררת מופנית כלפי
עצמה ומשום כך היא מאיימת על הגבר ומטילה
עליו אימה. הגבר בולט בהיעדרו במרבית יצירותיו של קלימט, ובהופעותיו הנדירות תכליתו היחידה היא לרומם את עוצמתה של האישה. ניתן לזהות בו את דו-הערכיות של המיניות כעונש וכהגשמה גם יחד. הגבר חוזר לרחם אימו, סוף מסעו אל רחם שלא היה צריך לעזבו מלכתחילה. החיבוק האחרון מסמל גם חזרה אל המקור, אל יקום שהאישה היא החולשת עליו.
קלימט שהושפע מכתבי שופנהאואר וניטשה ניסה לפתור בדרכו שלו את השאלה המטפיזית על מצב האדם ולבטא את מבוכותיו של האדם המודרני. הוא לא היסס להפר את הטאבו על נושאים כגון מחלה, ניוון גופני ועוני בכל כיעורו. קלימט מבטא השקפה שנחל משופנהאואר: "העולם כרצון, ככוח עיוור במעגל נצחי של לידה, אהבה וגוויעה." בנוסף דומה
שקלימט מטפל במיניות באורח שהציע פרויד בחקר התת-מודע. כאילו אימץ למוטו את הציטטה שהביא פרויד בהקדמתו ל"פשר החלומות": "אם לא אוכל להזיז את האלים ממעל, אעורר את השאול מתחת."
עפ"י הפסיכואנליזה של פרויד האמן הינו מופנם מיסודו, ואינו רחוק מנוירוזה. הוא נתון תחת לחצם של צרכים יצריים רבי עוצמה, ושואף להשיג כבוד, כוח, עושר, תהילה ואהבת נשים. אך
חסר הוא את האמצעים להשיג סיפוקים אלה. כתוצאה מכך, בדומה לכל אדם חסר סיפוק, הוא מפנה עורף למציאות ומעתיק את התעניינותו כולה, כמו גם את הליבידו שלו, להגשמת משאלות ליבו בחיי הדמיון. לפי סברתו, יצירות אמנות הינן תולדה של סובלימציה ואלו נובעות מדחפים ראשוניים. דחף המין או דחף התוקפנות להם הן משמשות בסופו של דבר תחליף. (העתקת המטרה היצרית לערכים חברתיים גבוהים יותר). דחפים אלה הינם בדרך-כלל פרה-גניטאליים אוראליים, אנאליים ופאליים. מכאן שקלימט, מעדן באמצעות האמנות את מיניותו הילדותית. באופן בלתי מודע, כנראה, שריבוי הנשים בחייו של קלימט ועצם העובדה שפעל בדרגה קיצונית של פעילות הטרוסקסואליות (סטיריאזיס) כמו גם העובדה שקלימט מעולם לא עזב את בית אימו, היא אשר הרסה את גבריותו, נפשו ויכולתו להקים משפחה. קלימט נחל הצלחה ניכרת אצל נשים אבל רק במישור השטחי. הוא סירב נחרצות להגיע למעורבות רגשית עם הנשים הרבות מספור שאיתן שכב אך לאחת מהן, זאת שאהבה אותו ולמדה אותו, תפקיד מכריע בעלילת חייו וביצירותיו.
מערכת יחסים מיוחד הוא ניהל עם אמילי פלוג והיא הייתה שותפתו לאורך כל חייו. אמילי מצטיירת כקורבן, היא מקריבה את חייה למען קלימט וכל רצונה היה להינשא לו אך זו הבינה מעומק ליבה וברצינות את טבעו של קלימט והסתכלה בפאסיביות בעודו מעניק את תשומת ליבו לנשים אחרות סביבה. במשך שנים רבות הוא היה מחובר לאמילי בחברות קרובה ואינטימית אך למרות כל זאת הוא מעולם לא הצליח לצאת בהצהרה לגבי הזוגיות הזו. אמת שיש טיפוס של אישה הרואה עצמה כ "Femm Inspiratrice" ולכן זו קושרת עצמה לגברים יצירתיים מתוך אמונה בכישרונה המיוחד להזין את גאונותם.
היחס בין כמות הסובלימציה האפשרית לבין הפעילות המינית הנחוצה משתנה, כמובן, מאוד מאדם לאדם ואפילו מעיסוק לעיסוק. מהמון בחינות ניתן לייחס לקלימט אישיות סכיזואידית, טיפוס האדם שפסיכיאטרים מגדירים כ"סכיזואיד" מאופיין בניתוק ובבידוד רגשי, קלימט הרווק, היה אמנם אמן מיוחס ובעל שם בזמנו והסתובב עם אנשי האליטה של החברה הווינאית, חי חיים מאוד סוציאליים, מוקף תמיד בנשים, אלכוהול, שירים ומשחקים אך לעומת כל זאת מעידה עליו אחותו ורבים אחרים שקלימט בתוכו לא היה איש חברה כלל וכלל אלא יותר זאב בודד ומתבודד. כמו כן הטיפוס הסכיזואידי מאופיין גם כתערובת בלתי נעימה של קור ועליונות, קלימט פעמים רבות הצהיר על גודל איבר מינו בפני נשים רבות, מגלומן מהמון בחינות הוא נעדר קשר אנושי רגיל וישנה הרגשה שבעיות ארציות רגילות המטרידות את האדם הממוצע אינן מטרידות אותו, או שהוא אפילו חש עליונות כלפיהן.
קלימט הושפע מאוד מאמנים ואינטלקטואלים סביבו אך בעיקר הוא הוקסם מהדהודי הרוקוקו ביצירותיו של מקארט והתרשם רבות מן השפע הברוקי שבעיטוריו. השפעה זו הותירה בקלימט את חותמה, והיא ניכרהבעליל כשהתמודד עם מה שכינה פרויד "תסביך אימת הריק" (Horror vacuae) ומילא את הרקע של ציוריו כולו בשפע של צורות, כל מילימטר בקנבס מכוסה בפרט כלשהו או בדמויות.
תכונה נוספת של הטיפוס הסכיזואידי שניתן לראותה בצורה ניכרת אצל קלימט היא פרדוכסלית. הפרדוכס נובע מתחושה של חולשה ופגיעות קיצוניים בהשוואה לאחרים, והיא מעורבת בהיפוכה הגמור – תחושה של עליונות ושל אפשרות שהינו כל-יכול, לפחות בפוטנציה, אם לא בפועל ממש.
המהלומות שספג ריפו את ערנותו לבעיות חברתיות והביאוהו לידי אדישות. האישה חורצת משפט צדק על הגבר אשר יכופר, על פי קלימט, רק במוות.
לסיכום, לעת עתה, אנו יודעים אך מעט על התפקוד של יצירת התבניות על ידי המוח, המונח ביסוד הפעילות האסתטית; אך ידוע לנו כי תפקוד זה נמצא, לפחות חלקית, מחוץ לשליטתו של הרצון המודע, וכי שוב לא ניתן לראות את הבלתי-מודע שממנו הוא נובע, כמוצר של הדחקה ותו לא. האדם הוא יצור מפוצל חסר-מפלט, לעיתים מתוך אי-אושר; ופיצולו הפנימי ממריץ אותו בלי הרף להשתמש בדמיונו ליצירתן של סינתזות חדשות. התוצאות היצירתיות של שאיפות דמיונו אולי לעולם לא יהפכו להיות יצור שלם, אך הן המהוות את ניחומיו העמוקים ביותר ואת תהילתו שאין למעלה ממנה. ספק האם יש בכוחה של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה בכללותה להסיר את הלוט מעל הסוד שבאמנות וביצירתיות, ואפשר שהנשגב באמנות והגאוני ביצירתיות יוותרו בגדר תעלומה לעד. ואולי מוטב כך.
סיכומים נוספים אודות פאתוגרפיה לאמן גוסטב קלימט