.
ההומור
"הומור הוא כמו שירה, יש לו היכולת לבוא מתוך השכבה העמוקה ביותר של הנפש, בדרך בלתי כואבת" (גרינוולד 1975)
"הומור הוא כמו יופי, דבר הקיים בתודעתנו ולא בעולם האמיתי" (מגי 1979). "הומור הוא כמו אהבה- הוא מונח חמקמק" (פוסטר 1978). בעיני הפסיכואנליטיקאים, ובראשם פרוייד, ההומור היא דרך לגיטימית, מקובלת וניתנת כמתנה לבני האדם על מנת לתעל ולבטא דחפים מיניים ותוקפניים אשר בד"כ הנם ביטויים אסורים. לכל אדם מטען של רגשות שליליים, יצרים עזים ומציקים שלא ניתן לבטאם באופן חופשי בשל מגבלות חברתיות ומוסריות ולכן אנו מסתירים ומדחיקים אותם. אחת הדרכים לטפל במטען הזה היא לתת לו פורקן, לשחררו ולפלטו בדרך ההומור. אפשר לומר שהבדיחה היא כעין טיפול פסיכולוגי קצר משום שהיא משחררת את האדם ממצוקתו הפנימית, מרגיעה אותו ומרפאה אותו. פרויד רואה בהומור מנגנון שבאמצעותו מגמד האדם קשיים ומכשולים ובדרך זו הוא יכול להתמודד עימם. האדם חוסך מעצמו את האפקט שהמצב היה יכול לגרום לו ובעזרת בדיחה מבטל את האפשרות האמוציונאלית להתרחשותו. לפיכך, ההומור הוא סוג של מנגנון הגנה המאפשר לאנשים להתמודד במצבים קשים מבלי להיות המומים מאמוציות בלתי נעימות. ההומור, כמו הסובלימציה והאלטרואיזם הנו מנגנון הגנה בעל איכות אדפטיבית יותר מאשר איכות פתוגנית הוא אמצעי להשיג הנאה למרות האפקט המצער והמכאיב המונע זאת ממנו ההומור הוא מתנה יקרת ערך ונדירה והגבוה מבין מנגנוני ההגנה.
ישנן 3 תיאוריות מקובלות של הומור בפסיכואנליזה: תיאורית העליונות – Superiority Theories תיאורית השחרור וההקלה – Release and Relief Theories תיאורית חוסר התאמה – Incongruity Theories תיאורית העליונות – Superiority Theories קיים מגוון של תיאוריות עליונות אך כולן טוענות, שההומור במהותו אם לא בכללותו הוא אגרסיבי. והצחוק עליו מבוססת העליונות הוא הומור של לעגנות, לגלוג, גיחוך וגרוטסקי. צורה זו של הומור דורשת מאלה הצוחקים מהבדיחה, לראות את עצמם כטובים יותר מאשר קורבן הבדיחה. לקבוצת תיאוריה זו, ההיסטוריה ארוכה ביותר עוד מימיהם של אפלטון ואריסטו. לדעתו של אפלטון אנחנו צוחקים על מגרעותיהם ובעיקר על בורותם, של אנשים שהם יחסית, נטולי כוח. ההומור נובע מתחושה של עליונות הנובעת מהשפלתו של אדם אחר, או מזלזול בעצמנו, במצב מוקדם שלנו. תיאורית השחרור וההקלה – Release and Relief Theories אחת התיאוריות המוקדמות, שניתן להתייחס אליה כאל תיאורית השחרור היא של ספנסר שטען שתפקידו העיקרי של הצחוק הוא הפחתת המתח שנוצר ושחרור האנרגיה. בקומדיות פעולה למשל מצב המתח אליו אנו נכנסים רק גורם להקלה גדולה יותר כאשר הגיבור מספר את הבדיחה. לפי ד"ר ליסה רוזנברג, הומור ובעיקר הומור שחור מסייע לנו להשתחרר מסיטואציה מעיקה: "ההומור נותן לנו אופציה להפוגה קלה שבה אנו מתעלים מעל המצב המלחיץ וצופים בו מלמעלה" מתאים במיוחד להגדרה זו ההומור היהודי. תיאורית חוסר התאמה – Incongruity Theories תיאורית חוסר ההתאמה של ההומור מתמקדת באלמנטים הקוגניטיביים של ההומור וטוענת שבהומור יש מעבר פתאומי ומפתיע בעיבוד הקוגניטיבי של האינפורמציה. חסידי גישה זו טוענים שחוסר ההתאמה ולא ההשפלה הוא המאפיין המרכזי של כל ההומור. לפי גישה זו, ההומור מתקיים רק כאשר מובאים ביחד שני רעיונות נפרדים בצורה מפתיעה ובלתי צפויה. חוסר ההתאמה הוגדר לעיתים כ"תסכול הציפייה" מושג שתבע קאנטר כשאמר : "הומור נובע מטרנספורמציה פתאומית של ציפייה מתוחה ללא כלום". אלו המאמינים בתיאורית חוסר ההתאמה מדגישים את האלמנטים הקוגניטיביים של ההומור, אך מודים בחשיבותם של האלמנטים הרגשיים. ניתן להתייחס לתיאוריה של פרוייד בנושא ההומור כאל תיאורית השחרור למרות שיש בה מרכיבים היכולים להתאים לכל אחת מהקטגוריות. בספרו "הבדיחה וקשריה עם התת מודע" הוא מציג את התיזה העיקרית שלו לגבי תפקידו של ההומור לפיה, ההומור משמש דרך להבעת דחפים הנמצאים בתת מודע בדרך מקובלת חברתית. לפי גישה זו הומור הוא תהליך בו קיימת סובלימציה (עידון) ותפקידיו העיקריים של ההומור הם הבעת דחפים של מין ותוקפנות. פרוייד שאל מספנסר את הרעיון שהפונקציה של הצחוק היא לשחרר עודף אנרגיה או מתח, והרחיב את התיאוריה בכך שהבחין בין סוגים שונים של אנרגיה ההופכת לצחוק, ומשכללת את התהליך בו התרחשה. לפי פרויד, כל צורות העליצות למיניהן מייצגות חסכון באנרגיה נפשית, שהפכה להיות בלתי נחוצה לתהליך הרגיל שלה, והיא מתפזרת בצורה של צחוק. פרוייד הבחין בין שלושה סוגים של חסכון באנרגיהנפשית, היכולים להפוך לצחוק. כל סוג מקביל לקטגוריה שונה של חווית עליצות : חסכון באנרגיה של העכבות – משוחררת בבדיחות ובשנינות. Inhibition חסכון באנרגיה מנטאלית – הופכת לצחוק קומי. Ideation חסכון באנרגיה אמוציונאלית – משוחררת בהומור Feeling בספרו "החידוד וזיקתו ללא מודע" פרוייד מטפל בהומור והשאלה הנשאלת היא מהו מקור העונג שבהומור? בספרו זה הוא מוכיח שהפקת העונג ההומוריסטי, כפי שציינתי לעיל, מקורה במטען חסוך של הרגש. במאמרו "ההומור" פרוייד טוען שהתהליך ההומוריסטי עשוי להתחולל בשתי דרכים, האחת, על ידי אדם יחיד הנוקט עמדה הומוריסטית כלפיי עצמו, אחת מצורות ההומור המורכבות והבשלות ביותר היא האירוניה ובה נכלל ההומור העצמי וההומור השחור. האירוניה דורשת חשיבה פורמאלית והיא מחייבת הן את המשתתף האקטיבי והפאסיבי לפעילות אינטלקטואלית מורכבת. האירוניה עשויה להיות מכוונת כלפי מצב, כלפי הזולת או כלפי האדם עצמו, מה שמכונה הומור עצמי. האדם הצוחק על עצמו כאילו אומר לסביבה "אל תתקיפו אותי, אני עושה זאת טוב בעצמי" מי רוצה להתקיף אדם המתקיף את עצמו? בצורת הומור זו האדם לוקח את עצמו ואת תכונותיו כאובייקט לצחוק. ההומור העצמי נכלל בפונקצית של מנגנון הגנה. יתכן שהתייחסות לחולשה עצמית מעוררת גם סימפתיה אך גם בהומור עצמי יש תחושה של כוח – רק מי שחזק באמת יכול לראות ולהראות את חולשותיו. בנוסף ניתן לייחס מצב זה להומור השחור (הפושע שמובל לגרדום). בדרך כלל ניתקל בהומור שחור בנושאים הקשורים למוות, מלחמות, מחלות וכדומה. פעמים רבות אנו נתקלים בהומור שחור במקומות שקשה היה לנו לעמוד בהם אלמלא ניסינו להפחית מהאלמנטים של החרדה והמתח ולהפכן לדבר מגוחך ומצחיק. הומור שחור מסוג זה, מפחיד אנשים שלא חוו ישירות את החוויה הטראומטית אך בד בבד ממלא פונקציה של עידוד לגבי אלה שהתנסו בה על בשרם. הם מעודדים את עצמם בהתייחסות לא רצינית לדברים רציניים ביותר ועל-ידי כך מוציאים מהם את העוקץ, ומנטרלים את הזוועה. בדרך זו הם גם מעודדים את חבריהם בהראותם להם, כי למרות האסון אפשר עדיין לחייך ואפילו לצחוק. בהיבט זה של העידוד העצמי יש משום חיזוק התמודדות עם המצב הטראגי. את המציאות המרה לא ניתן לשנות. מה שכן ניתן לשינוי היא ההתייחסות לאותה מציאות. ההומור השחור מתייחס למצב טראומטי דרך פנטזיה. אלא שפנטזיה זו אינה מנסה לבטל את המציאות, אלא שואפת להתמודד אתה בדרך של עיוות צורתה. מכיוון שבהומור שחור קיים האלמנט העצוב, על אף העיוות שנעשה, הרי בדרך כלל אין הוא גורם לצחוק של ממש. לרוב מגיבים להומור שחור בחיוך, לעתים מריר. הסיבה לכך היא שבד בבד עם ההנאה,פועל עלינו האלמנט העצוב המרכיב את ההומור השחור. הדרך השנייה שאליה פרוייד מתייחס, היא זו שבה מעורבים שני אנשים אשר לאחד אין כל חלק במעמד ההומוריסטי אבל האחר הופך אותו לאובייקט התבוננות הומוריסטי. במצב הזה ההומור נובע מתוך תסכול או מתוך הרגשת העליונות. מתוך התסכול – הומור תוקפני קשור בתסכול. ההומור התוקפני מאפשר גם לבטא עוינות ולהגיב לתסכולים הרבים שבהם אנו מתנסים, תוך כדי הנאה מהאפשרות הניתנת לנו, להתקיף מבלי להיענש. על-ידי תקיפת אנשים בדרך הומוריסטית, אנו גם מורידים מעליונותם וגם נוקמים בהם על התסכולים שעוררו בנו. הומור תוקפני לובש צורות שונות ומגוונות החל בפגיעה ישירה וגסה וכלה במשחקי מלים מתוחכמים. מתוך הרגשת העליונות - הצחוק עליו מבוססת העליונות הוא הומור של לעגנות, לגלוג וגיחוך. מנקודת המבט של תיאוריות העליונות, האפקט המועיל והמבריא של ההומור, נובע מתגבורם של רגשות הערכה העצמית והכוח הפנימי המכשילים את האחרים באמצעות ההומור. ניתן להגיע לעליונות על-ידי הורדת אחרים מעליונותם. כאשר הצלחנו לגמד את כוחו או מעמדו של האחר, כאילו העלינו עצמנו בהשוואה אליו. הדבר מעניק הרגשת עליונות מדומה ורגעית, אך בכל זאת זוהי הרגשה מהנה. ההומור התוקפני המונע על-ידי הצורך בתחושת עליונות, אינו מבוסס רק על התקפת דמויות שמצטיינות בטיפשותן, אלא מאפשר גם לבטא עוינות כלפי אלה השווים לנו במעמדם ואף העולים עלינו. ההומור מסווה את התוקפנות כך, שאין אנו ערים תמיד לאלמנט העוין שבו. בשני המקרים המוצגים, מגיע לאדם הפאסיבי הד מרוחק מפעולתו של המעשה ההומוריסטי על ידי האדם האקטיבי והוא חווה סוג של הנאה הומוריסטית ולו המעטה ביותר. אם כך ניתן לומר כי העמדה ההומוריסטית גורמת הנאה לנוקט אותה ותפוקת הנאה דומה נופלת גם בחלקו של המאזין שאינו בגדר צד אקטיבי למעשה ההומור.
פורסם ב-: ספטמבר 19, 2007
ביקורות ותקצירים נוספים בנושא פסיכולוגיה
סיכומים נוספים של ndtamir
More