השפה של האמנות : בבואנו לדון באמנות מנקודת מבטה של
הקומוניקציה ניתן לחלק את אמצעי הקומוניקציה האנושיים לשתי מגמות עיקריות,
ראשוניים ומשניים.
המגמה הראשונית – משרתת את צורכי
הקומוניקציה של החוויות והרגשות הסובייקטיביים. תהליכי חשיבה יוצאי דופן, שאינם קשורים לחיי היומיום (המאופיינים בחשיבה לוגית) ועיקרם לא רציונאלי. במגמה זו מתבטאות המערכות השונות של האמנויות (כל אמנות סביב המדיום שלה) כוללת את צורות הפעילות הנפשית – חשיבה, דמיון, ריגוש, חלימה – נשלטים על ידי חוקיות שהיא מעבר להיגיון.
המגמה המשנית – משרתת את צורכי הקומוניקציה של האינפורמציה האובייקטיבית. כמו למשל מערכת השפה אותה נאלץ ללמוד הילד בשלב מסוים. בניגוד לתהליכי החשיבה
הראשוניים, תהליכי החשיבה המשניים כפופים לחוקי הלוגיקה של המציאות. קיים בהם רצף הגיוני של זמן ומקום ולא ייתכן קיום של דבר והיפוכו. בילדותנו ישנו מעבר דומיננטי מצורת תקשורת ראשונית לצורת תקשורת משנית. מעבר דומיננטי זה מחייב את הילד לערוך שינויים נרחבים בכל תהליכי החשיבה והעיבוד הפנימי של האינפורמציות הקלט והזיכרון. אחד החוקים הבסיסיים של כל תאוריית התפתחות קובע שלכל התפתחות, חיובית ככל שתהיה, יש תמיד גם מחיר – רווח והפסד. כך שכל גיוס של אמצי קומוניקציה, תהליכי חשיבה וכוחות למידה לצורך התמסיר המשני גורע מן האמצעים, הכוחות והתהליכים המעורבים בפיתוחה של הקומוניקציה הראשונית. כל שכלול נוסף של המערכת המשנית מפקיע חלק מהאמצעים ומהתהליכים שהיו קודם בשימוש הקומוניקציה הראשונית, ובכך פוגם ביכולתם של בני האדם להעביר זה לזה רגשות וחוויות. אחת ההנחות הבסיסיות להסבר התפתחות השפות של האמנות היא שאלו התפתחו על מנת לכפר על מה שאבד בדרך. על מנת לענות על הצורך לשמר ולפתח את הקומוניקציה של הרגשות והחוויות. על האדם היה לפתח "שפות" חלופיות ולהכשיר אותן לעסוק בכל מה שהשפה המשנית הותירה מאחוריה במהלך התפתחותה. "שפות" אלו הן השפות של האמנויות השונות ואלו התפתחו על מנת לספק את כל אותם הצרכים אשר השפה המדוברת אינה מצליחה עוד לספק, ולכן הן מייצגות, ברוב תכונותיהן את היפוכה של השפה. הערובה, הן לפיתוחה של השפה והן לקידומן של האמנויות הוא לכן באיזון – בטיפוחן המקביל הן של השפה והן של האמנויות. ההיסטוריה מוכיחה שיש בתרבות האנושית את כוחות הוויסות והאיזון הנכון בין שתי המגמות על מנת לשמרן.
המבנה של האמנות: תיאורית התהליכים הראשוניים והמשניים עפ"י פרויד הציעה נקודת מבט חדשה הן לפירוש התכנים הבלתי מודעים והן להבנת חוקי המבנה של האמנויות השונות. עיקרי התיאוריה של פרויד ושל הפסיכואנליזה הקלאסית. ששת התהליכים הראשוניים. (חלום, פליטת פה, נוירוזה, חשיבה פסיכוטית, השפה והאמנות) שיטת מיון חדשה ההנחה היא שבדרך כלל התהליכים המשניים הם המודעים לנו והראשוניים הם בלתי מודעים. קודם דיברנו על שני אופנים שונים של העברת אינפורמציה וכעת אנחנו מדברים על שני אופנים שונים של עיבוד האינפורמציה. התיאוריה הקלאסית: התהליכים הראשוניים והמשניים עפ"י פרוייד. התהליך הראשוני נתפס בתיאוריה הקלאסית כנחות מהתהליך המשני. לרוב התהליך הראשוני זוכה לכינויים כגון פרימיטיבי, בלתי מפותח וחסר מבנה העוד שהתהליך המשני מתואר כהגיוני, מאורגן ומעודן. עפ"י קמרון, השם – תהליך ראשוני מורה על אופן פעולה המקדים בהתפתחותו את כל יתר צורות הפעילות הרוחנית של הפרט. האמונה בנחיתותו מבוססת בעיקר על מה שחסר בו לעומת התהליך המשני. אין בו הכרה בניגודים, אין רצף נכון של הזמן, אין תפיסה ברורה של החלל, אינו מכבד את ההקשר המקובל, אין בו כושר הפשטה, אין בו היכולת לדיפרנציאציה, אין הכרה בממשות החיצונית, אין בו קביעות אובייקט וכו. מתוך כל התיאורים האלה יוצאים למעשה מההנחה כאילו יש רק מערכת חשיבה אחת שהיא "נכונה" וזו כמובן החשיבה ההגיונית המשנית ומערכת חשיבה אחרת שהיא "בלתי נכונה" ובה כל חוקי ההיגיון והממשות מעוותים – החשיבה הראשונית. התהליך המשני מפקח על התהליך הראשוני, למעשה לא קיים אף דגם של פעילות מנטאלית או התנהגות אנושית הנשלטת בבלעדיות על ידי התהליכים הראשוניים. התהליך הראשוני נמצא תמיד תחת פיקוחו של התהליך המשני.
כל תוצרות פעילותם של התהליכים הראשוניים זוכים תמיד לעיבוד נוסף על ידי התהליכים המשניים טרם הגיעם לביטוי בחשיבה או בהתנהגות. אופן פעילותו המפקחת של התהליך המשני מתאים למה שמכונה "המודל הגקסוני" מודל שפרויד אימץ, האמין בו ויישם אותו בכל המודלים הפסיכולוגיים שאותם בנה. מודל זה אומר שמערכת העצבים הינה מערכת מרכזים היררכיים, בה כל מרכז פועל באופן עצמאי, אך כל מרכז גבוה יותר בולם את הפעילויות של המרכזים הנמוכים ממנו, מווסת אותם ומפקח עליהם. מאחר שהמרכז הגבוה אינו מפעיל אתהנמוך אלא רק בולם ומווסת אותו אז ברגע שמרכז זה ניזוק "משתחרר" המרכז הנמוך מהפיקוח ומתחיל לפעול בדרך עצמאית בלתי מרוסנת ומבוקרת. התהליך הראשוני קדום מהמשני, עפ"י פרויד בספרו פשר החלומות 1900, התהליכים הראשוניים קיימים במנגנון הנפשי מבראשית ואילו התהליכים המשניים מתפתחים בחלוף השנים. התהליך המשני מתפתח בהתאמה עם צורכי המציאות בעוד שלתהליך הראשוני אין שום תהליכי התפתחות. הראשוני אינו מתפתח ואינו מתנוון עם השנים אלא פשוט נמצא שם ללא שינוי וללא מטרה ברורה.
עם התפתחותו של התהליך המשני הוא תופס בהדרגה את מקומו של התהליך הראשוני ודוחק אותו להגביל את פעילותו רק לבלתי מודע ולתוצריו – החלום, הסימפטומים הנירוטיים ומעשי הכשל. במידה וניתנת לתהליך הראשוני כניסה למודע הכניס הזו היא לזמנים קצרים בלבד ולמטרות שעשוע (בדיחות, אמנות). כל התגלות של התהליך הראשוני הינה רגרסיה (תסוגה) – בכל הסטה של מוקד הפעילות הנפשית מהשליטה של התהליך המשני לזו של הראשוני יש משום רגרסיה – מעבר מצורת ארגון גבוהה לנמוכה יותר. עפ"י התפיסה הפסיכואנליטית יכול האדם להרשות לעצמו רגרסיה כזו רק במצבים בהם הוא מתנתק מהמציאות (חלום למשל). ישנם מצבים חולניים יוצאי דופן בהם הרגרסיה נכפית על החולה (סכיזופרניה, מחלות פסיכוטיות) במצבים אלה ההרס העצום של התהליך המשני ההגיוני לא מאפשרת לו להתקיים ולא נותרת לו ברירה אלא לסגת לצורת הארגון הראשונית כאפשרות אחרונה לשמור על ארגון האני ותחזוקת העצמי. מבחינת האמנות : התהליך הראשוני משמש מקור לחלק מהיצירתיות האמנותית. ארנסט קריס היה חלוץ המחקרים הפסיכואנליטיים באמנות.
התיאוריה הרשמית, שפותחה ע"י קריס, טוענת שהאמן דולה את החומר ליצירתו ממעמקי הבלתי מודע באמצעות התהליכים הראשוניים ואחר כך מעבד את החומר הזה באמצעות התהליכים המשניים של האני עד לידי צורתו האמנותית הסופית. גם קריס, כמו פרויד, ראה במעבר של התהליכים הראשוניים לפעילות הגלויה כרגרסיה אך הוא הראשון שהבדיל בין רגרסיה של חולה פסיכוטי שנוצרת כתוצאה מחולשתו של האני, לבין הרגרסיה של האמן היוצר הנשענת על אני חזק ובטוח עד שהוא יכול להרשות לעצמו רגרסיה כזו. מכאן טבע קריס את המושג "רגרסיה בשירות האני" מושג שבעצם החזיר לאמן את כבודו שהושפל קודם לכן על ידי תיאורטיקנים שהשוו את האמן לחולה פסיכוטי. עפ"י השקפה זו מספקים התהליכים הראשוניים רק את חומר הגלם ליצירה האמנותית בעוד שכל מה שקשור לצורה האסתטית ולמבנה הוא תוצאת פעולתם של התהליכים המשניים שבהם עושה האני שימוש לצורך הפיקוח והשליטה. התהליכים הראשוניים הינם תהליכי טרנספורמציה: פרויד תיאר את התהליכים הראשוניים כתהליכי טרנספורמציה. עפ"י תיאור זה מתפתח החלום בשלוש שכבות. בבסיס החלום מצויים הרעיונות הבלתי מודעים והאסורים לביטוי. רעיונות מקוריים אלה עוברים תהליך של טרנספורמציה ע"י התהליכים הראשוניים מתוך החומר המקורי שעובר סוג של "סינון" נרקם החלום הגלוי כמו שאנו זוכרים אותו. אותן החזיונות שעולים למודע בזמן השינה. תהליכים אלה של סינון מתבצעים בשירות "הצנזור" ותפקידם לעוות ולסלף את תכני החלום המקוריים עד שלא תוכר בהם משמעותם האסורה. הולט (1976) טען שפרויד ניגש לנושא זה תוך הנחה בסיסית שרעיונות החלום הכמוסים, המקוריים הם בעצם רעיונות הגיוניים ומציאותיים והבעייתיות היחידה הינה האיסור הפנימי להציגם כפי שהם מחשש שהם עלולים לעורר חרדה או רגש עודף העשוי לסכן את האיזון הנפשי הפנימי. בהתאם לתפיסה זו התייחס פרויד לעבודת פירוש החלום וטען שעל מנת לפרש את משמעותו האמיתי של החלום צריך הפסיכואנליטיקאי לעשות מעין עבודת בלשות, לעשות תהליך הפוך לפיו יש לחזור ולבטל את תוצאות הטרנספורמציה ולשקם כך את משמעותו האמיתית של החלום. לגישה זו של פרויד לפירוש החלום הייתה השפעה וקשר ישיר גם על פירוש יצירות האמנות. היו שניגשו ליצירות האמנות כאילו היו סוגים מסוימים של חלומות ויישמו לגביהם את כלי הפירוש הפסיכואנליטיקאים.
לתהליך הראשוני אין פונקציה או מטרה ברורה. לפסיכואנליזה הקלאסית לא הייתה למעשה הנחה ברורה בקשר לפונקציה או למטרה אפשרית של התהליך הראשוני. מכיוון שפעילות התהליך הראשוני אינה מוגבלת רק לפעילויות כמו החלום, הבדיחה, הפעילות האמנותית ועוד אלא שקיים מעין זרם בלתי פוסק של פעילות נפשית בלתי מודעת ראשונית המלווה את הפעילות הנפשית גם בעירנות כך שלפחות 50 אחוזים מהפעילות הנפשית היא פעילות הנשלטת ע"י התהליך הראשוני קשה לנו לקבל או להבין שתהליך זה קיים ללא מטרה ברורה, סביר להניח שלפעילות בעלת היקף כל כך רחב חייבת להיות גם איזושהי פונקציה ביולוגית.