אי הנחת הנגרם כתוצאה מנזק או תחושת עלבון

בני אדם רבים לא מבחינים בהבדל בין נזק לעלבון, ועלולים להביא על עצמם אי נחת
ותחושה כבדה ביותר.
מה משמעותו של

נזק ?
אדם פוגע באדם אחר בשגגה או במזיד וגורם לו לשבר בידו, הרי שהוא גרם לו נזק
הפוגע בתפקוד הפיסי שלו עד להחלמה.
גם אם הגורם הפוגע יתנצל על פגיעתו, הרי שהנזק הגופני לא מתבטל, ועדיין נדרש
אותו תהליך של החלמה מהפגיעה.
במקרה של נזק בכוונה תחילה יש זכות של הנפגע לתבוע פיצוי כספי מהפוגע, ובמקרה כזה מדובר בעבירה פלילית.
נזק נעשה תמיד לאדם מבלי שהוא ירצה בכך, ומבלי שהוא מסוגל למנוע אותו כאשר
הוא מתרחש.
נזק יכול להיגרם גם מפגעי טבע כמו ברק או רעידת אדמה, ואז אין גורם שניתן להאשימו.
מה משמעותו של עלבון ?
אדם מעליב אדם אחר על ידי השפלתו מילולית בדרך כלשהי :
"אתה שמן ודוחה", "אתה עצלן וטיפש", "יש לך שתי ידיים שמאליות","נמאס לי ממך".
לאדם הנעלב לא נגרם שום נזק פיסי, ולכן נתונה בידיו הבחירה האם
להיעלב או לדחות את העלבון - אי אפשר להעליב אדם בניגוד לרצונו.
לכן המעליב יכול לבקש סליחה, ואפשר לקבל את סליחתו מבלי לחוש כל עלבון.
מי שמסרב להיעלב מגביר את שלוות הנפש שלו.
מי שמחפש להיעלב בכל הזדמנות מגביר את אי הנחת שלו.
על כך אמר הפילוסוף אפיקטטוס :
"לא הדברים הם הטורדים את מנוחתנו, אלא אופן ראייתנו אותם".
אדם יכול לשלוט בתגובה שלו על אירועים שמרגיזים אותו, ויש לו את היכולת
לבחור בחיוך ובהפחתת הסיכוי שמישהו יוכל להרגיז אותו.
תגובות שליליות מצד הנעלב : השבת עלבון, ציניות או תגובה ארסית הן כולן
מיותרות ומזיקות. הגרועה מכולן היא תגובה אלימה.
אנשים רבים חיים במצב תמידי של עלבון או מתכוננים שיעליבו אותם.
אלו שלא מסוגלים לדחות עלבון הם אלו שלא מסוגלים לאהוב את עצמם ואת העולם,
הם אלו שחיים באי נחת מתמשך.
האדם הנבון הוא זה שמתייחס לדברים פעוטים בקלילות ובהומור ומתעלם מהם.
ההיפך מעלבון זה הומור : מי שמסוגל לצחוק על עצמו ולהצחיק אחרים, הוא זה שמסוגל לסלק כל עלבון וגם להשפיע לטובה על המעליב.
אמני הסטנד אפ מכירים היטב תופעה זו, ומטפלים בהומור בכל הנושאים הרגישים
של החברה : סקס, פוליטיקה, דת, מוצא אתני.
הם ממשיכים את השוטה וליצן החצר של הדורות הקודמים.
כמעט כל אדם נמצא בשלב כלשהו בחייו במצב שבו הוא מעליב מישהו אחר,
כי תמיד יהיה מישהו שיהיה מוכן להיעלב ממשהו שתגידו לו.
ההגנה הטובה ביותר היא תמיד לסרב לעלבון.
כדאי תמיד לזכור את האימרה החכמה :
"איש אינו יכול לגרום לכם להרגיש נחותים בלי שתסכימו לכך" (אלינור רוזוולט).
הבלבול בין נזק ועלבון מביאים לתוצאות הרסניות בחברה המודרנית.
גידול משמעותי במקרי אלימות בבית הספר מקורם בעלבון : ילד "בן טובים" אחד מלגלג
על "בן טובים" אחר. הילד האחר בוחר להיעלב ולראות בעלבון נזק,
ומגיב בפעילות אלימה הגורמת לאחר נזק של ממש.
תומס הובס כתב בשנת 1651 שאנשים מוכנים לפגוע ואף להרוג על דברים פעוטים כמו מילה, חיוך מלגלג, דעה שונה או המעטה בערך היחיד, המשפחה, המדינה.
זיגמונד פרויד דיבר על אותה נטייה לא מודעת שאותה כינה "איד" בשנת 1914 :
דחף פנימי לבצע מעשה הרג על עלבון ("אני אהרוג אותך, יא מאנייק...").
היו תקופות בהיסטוריה האנושית בהן עלבון הסתיים בדו-קרב, ואל האלימות ברמה הזו
אנו חוזרים כעת בבתי הספר.
בתוך תוכו של האדם שוכנת חיה מרוכזת בעצמה, חמדנית, המוכנה להרוג את בני מינה
אפילו בגלל אי נחת קטן ביותר (מכאן הכינוי : "פרא אדם").
הנאציזם הוכיח באיזו מהירות מסוגלים אנשים תרבותיים להידרדר לברבריות.
בחברה הדמוקרטית החופשית יש לכל אדם זכות לחשוב ככל העולה על רוחו,
אך אסור לו לעשות ככל העולה על רוחו.
המסר מגיל קטן צריך להיות : שום עלבון אינו סיבה מוצדקת לנקמה אלימה.
יש לחנך את הילדים מגיל קטן שהם לא צריכים להיעלב ממילת גנאי המופנית כלפיהם.
הורים ומורים המשדרים לילד מסר שהוא טיפש גורמים לו נזק רב, מכיוון שילד כזה
יתחיל להתנהג כטיפש גם אם הוא לא כזה ("נבואה המגשימה את עצמה").
אותו ילד צריך ללמוד כיצד לדחות ולהעלים את הפגיעה המשפילה כלפיו.
כאשר ילד בתיכון נאלץ בשל מוגבלותו לרדת מ- 5 יחידות מתימטיקה ל- 4 יחידות,
הוא צריך להבין שהוא חכם לא פחות מאלו שממשיכים ב- 5 יחידות,
ואסור לו לחוש טיפש או נחות בשל המעבר הזה.
חבל שהורים ומורים לא משדרים את המסר הזה, וגורמים לנזק להרבה מאוד תלמידים.
כל מצב שבו מערכת החינוך יוצרת סטיגמה שלילית ("טעוני טיפוח") עלול לגרום
לילדים נזק מתמשך והרסני, שעלול להוביל גם למעשי אלימות.
אפליה חיובית או שלילית היא תמיד מעליבה וגם מזיקה.
לכל אדם יש מנגנון טבעי לתגובה על פגיעה בו ("הילחם או ברח"), ולמרבה הצער
רבים נפגעים מעלבון ובוחרים להגיב באלימות.
בעולם הנאור בו יש לאדם חופש בחירה בלתי מוגבל,הוא יכול לכאורה להחליף כל דבר
שלא מוצא חן בעיניו בחייו : בן זוג, שכנים, עבודה, מדינה, דת.
למרבה הצער רבים מעדיפים את מצב אי הנחת, ולא מבצעים את השינוי הנדרש עבורם כדי להגיע לשלווה.
נזק ללא עלבון במבחן הפוליטי
מהטמה גאנדי (לוחם החופש בהודו) ומרטין לותר קינג (לוחם החופש בארה"ב) הם דודמאות בולטות למנהיגים שהעדיפו לקבל נזק ללא תחושת עלבון, כאשר הנזק שימש עבורם כגורם מחזק - התנגדות שקטה לדיכוי.
שניהם הטיפו להתנגדות פאסיבית - הפרת חוקים והפגנות שקטות ללא אלימות.
גאנדי הצליח בדרך זו לסלק את הבריטים מהודו.
הדיכוי הבריטי הסב עלבון ונזק להודים, אך גאנדי העדיף לקבל את הפגיעה הזו באהבה וללא תגובה. הוא שיקף בדרך זו למדכאים הבריטים את העוול המוסרי שהם עושים,
והבריטים הבינו ששגו ומרצונם עזבו את אדמת הודו.
גאנדי הבין שהתנגדות אלימה רק תגביר את הדיכוי מצד המדכאים.
גאנדי ותומכיו ספגו עלבונות ונזקים (כולל פציעה והרג של מפגינים) מבלי להעלב
או לגרום נזק לצד הפוגע – זהו המסר החשוב שאפשר ליישם גם בחיים הפרטיים.
מרטין לותר קינג אימץ את דרכו של גאנדי במלחמתו להשגת שוויון זכויות לכושים בארה"ב.
הוא ותומכיו ספגו עלבונות ונזקים (מכות, הרג, מעצרים) אך הם הקפידו על קיום הפגנות שקטות עד אשר האמריקאים הבינו שהם עושים עוול לכושים בהתנהגותם המפלה, הגזענית והלא מוסרית.
תגובה מסוג זה של גאנדי ולותר קינג יכולה להצליח רק במקום שבו למדכאים יש רגישות מוסרית. סביר להניח שבמשטרים של סטאלין והיטלר התנגדות פאסיבית מעין זו היתה זוכה לתגובה אלימה מאוד מצד המשטר : מעצרים המוניים ורצח המתנגדים למשטר.
ג''ון סטיוארט מיל טען שכל משטר פוליטי צריך למנוע מאזרחי המדינה להזיק זה לזה.
לכל אדם יש זכות להביע דעות ולעשות מעשים כרצונו כל עוד הוא לא מזיק לאדם אחר.
מותר להעביר ביקורת על מישהו אחר, אך אסור לפגוע בו פיסית.
הביקורת במקרים רבים משקפת את האמת, ולכן חשוב מאוד להשמיע אותה.
בימי הביניים אנשים האמינו שמגיפות קשות הן עונש מאלוהים, ולכן הם התכנסו בהמוניהם ובצפיפות בכנסיות לבקשת מחילה, וההתכנסויות הללו הביאו להאצת התפשטות המגיפה.
אם מישהו היה יוצא בקריאה להסתגר בבית ולהימנע מלהגיע לכנסייה, הרי שאותם אנשים היו אולי חשים עלבון, אך הם היו חוסכים מעצמם את נזקי המגיפה.
סיום
חשוב שכל אדם ינסה לאתר בחייו מצבי נזק (פגיעה פיסית כלשהי) ומצבי עלבון.
חשוב לנתח כל מצב של עלבון במטרה לא להתיחס לעלבון באופן אישי, לדחות אותו
גם אם הוא מטריד, או להפוך את העלבון למשהו מצחיק ולהחזיר אותו למעליב.
ברמה גבוהה יותר אדם מסוגל לקבל גם נזק מבלי לכעוס או להגיב באלימות,
ובתנאי שניתן בדרך זו ללמד את המעליב לקח מוסרי.