סדר נשים - נשים, אמהות החיות ללא גברים

פרופ'' עמיה ליבליך יצאה לראיין עשרות נשים אמהות לילדים שחיות ללא גברים בחברה הישראלית. במשפחה הישראלית במודל החדש היא גילתה רווקות, גרושות, אלמנות,
דתיות חרדיות רווקות או גרושות שמתעברות בבנק הזרע, וגם לסביות שמרניות המביאות ילדים לעולם.
לאישה חרדית רווקה או גרושה מותר על פי ההלכה ללדת ובתנאי שמדובר על זרע
של גבר לא יהודי.
 
את המידע שאספה היא פירסמה בספר בשם "סדר נשים" (הוצאת שוקן – 2003).
בבחירת שם הספר "סדר נשים" כאחד מששת סדרי משנה המקבצים את חוקי המשפחה היהודית ומקבעים את מעמדה הנחות של האישה – ראתה ליבליך מסר אישי כדבריה :
"בחברה הישראלית מתנהל היום סדר חדש, והוא כולל נשים שבוחרות לחיות בדרכים שלא היו קיימות קודם, כך גם ציורו של אביגדור אריכא ''נוגה במהופך'' המעטר את הכריכה.
נוגה הוא שמה המיתי של האישה, ואני לא יודעת אם אני לגמרי הולכת על ההפוך, אבל סדר שונה בוודאי יש כאן".
 
ליבליך בת ה- 62 (שנת 2003) התאלמנה לפני כ- 17 שנים כאשר בעלה ישראל ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מת מהתקף לב בגיל 49, והיא נותרה כאם ללא גבר המגדלת שלושה ילדים.
באותה תקופה היא החלה למלא תפקיד של דיקן האוניברסיטה, וחיזקה את קשריה עם נחי אלון, מרצה לפסיכולוגיה, אותו הכירה בעבר.
היא חיה איתו  15 שנים כאשר כל אחד מהם גר בבית משלו בעיר אחרת.
הם מטיילים ביחד, מבלים סופי שבוע ביחד כאשר כל אחד מהם ממשיך לשמור על עצמאות ופרטיות של עצמו : יש להם גם את החופש וגם את הזוגיות, מה שמעורר קנאה אצל גברים ונשים אחרים. היא עצמה טוענת שמודל מסוג זה מתאים יותר למחצית החיים השנייה שלאחר הבאה וגידול הילדים.
 
החברה הישראלית לא אוהבת נשים בודדות, והיא מעדיפה אישה בודדה עם ילד.
נשים רבות שראיינה ולא הצליחו למצוא לעצמן גבר החליטו שעל ילד משל עצמן הן לא מוכנות לוותר.
במסורת היהודית, אישה שלא יכולה ללדת מכונה עקרה – כינוי פוגע הרואה באישה זו פגומה, ולבעל מותר אפילו לגרשה לאחר עשר שנים בשל פגימותה.
נשים רבות המתקשות להביא ילד לעולם עוברות ייסורי תופת וסיכון בריאותי בטיפולי פוריות קשים וממושכים, ובלבד שיצליחו לממש את יכולת הולדה שלהן.
יש הרואים באישה הישראלית כרחם מגויס שתפקידו לייצר חיילים, כאשר עידוד הילודה מוכתב על ידי המדינה באמצעות קצבאות ילדים.
לרוב הנשים החד-הוריות יש ילד אחד, אך הן מביעות רצון ללדת ילדים נוספים.
שיקול כלכלי בדרך כלל מכתיב את מספר הילדים.
הבעיה שהכי הטרידה את הנשים המרואיינות בספר מתמקדת בעתיד של ילדיהן.
הן חוששות לגרום לילדים סבל בעיקר בשל מגבלות כלכליות ובשל היעדר דמות אב.
 
צעירות רווקות רבות מכריזות שהן לא מעונינות בילדים וגם לא בנישואין, אך זה בדרך כלל לא לעד. הרבה מאוד נשים מגיעות לגיל 40, ומשהו בשתי הספרות האלו מפעיל אצלן פעמון, ואזעקה גדולה מתפרצת, והן אומרות לעצמן : אני רוצה לעשות ילד עכשיו או שלעולם לא, כי כבר יהיה מאוחר מבחינתי.
אז מתחיל המירוץ אחר גבר שיהיה מוכן, הפריה מבנק זרע, אימוץ וגם נישואין ברבנות.
באירופה מסתבר שנשים רבות יותר מוכנות לוותר גם על גבר וגם על ילדים משלהן.
 
להלן סקירה קצרה של סיפורי נשים מייצגים המוצגים בצורה מפורטת בספר.
מדובר בנשים החורגות מהנורמות המקובלות וטוענות שהן מאושרות בדרכן האחרת,
הפחות מקובלת בעיני החברה.
הנשים מתארות קשיי התמודדות עם החברה, קשיי התמודדות בתחום הכלכלי ואתגרים בהבאה וגידול של ילד והחיים לבד. חלקן נשים מחוזרות שיצאו עם הרבה גברים, אך לא מצאו את הנסיך על הסוס הלבן והעדיפו את החיים לבד – נשים עם ציפיות גבוהות שהחליטו לא להתפשר עם המצוי. חלקן נשים משכילות המאיימות בחכמתן על גברים.
הנשים מספרות על הקדשת חייהן לעבודה, ועל בילויים עם גברים ,בעיקר נשואים,
המחפשים מין מחוץ לבית.
גיל 40 הזכיר לנשים את השעון הביולוגי ,ואצל רבות מהן היה זה אות לשינוי, ובעיקר במה שקשור להבאה וגידול של ילד כאם חד-הורית (היריון מתרומת זרע או אימוץ).
הן מספרות על הקשיים בהבאת ילד בגיל מבוגר (טיפולי הפריה חוץ גופית), והתהליך המורכב של אימוץ ילד בחו"ל כולל תהליך הפיכתו ליהודי.
הערה : כל השמות המופיעים בספר הם שמות בדויים.
 
שחר, חוקרת רווקה בת 42, נפגשה עם הרבה גברים אך לא רצתה בשום אופן להינשא עד גיל 40. היא מתארת את ארבעים שנותיה הראשונות כחגיגה אחת גדולה.
היא עסקה במשך שנים רבות במחקר וכתיבת ספרים בנושא מחלת האיידס בארץ ובחו"ל,
שהתה בטנזניה בהתנדבות ואף חלתה שם במלריה קשה, והצליחה להירפא באמצעות צמחי מרפא ותקופת שיקום ארוכה.
בגיל 40 החליטה להביא ילד לעולם ללא קשר לנישואים.
יש לה ידיד מאוד טוב איתו שר מזה 18 שנה - לא קשר רומנטי – הוא אדם נשוי עם שלושה ילדים.
היא החליטה להביא ילד לעולם עם אותו ידיד מבלי לקיים קשר של נישואים ביניהם, כאשר הידיד יקח אחריות מלאה על הילד ובידיעת אישתו (הוא החליט לידע את אישתו רק לאחר ששחר תיכנס להיריון).
היא חיה עם ידיד וותיק בשם שון,כושי שהכירה באפריקה, ומוכנה להיכנס איתו להיריון או עם
אותו ידיד וותיק. בגיל 40 היא חשה רצון וצורך לחיות בזוגיות עם שון, גם אם לא מדובר בקשר של נישואים.
הבאת הילד תשנה את חייה, והיא מוכנה לעבור לחיים קבועים ופחות דינמיים, ואף רכשה דירה בסמוך למגורי הוריה, כדי שהיא תוכל לעזור להם ולהם יעזרו לה.
יש לה קשר הדוק עם משפחתה, והוריה תומכים בה בכל מעשה שעשתה בחייה.
מסגרת הנישואים נראתה בעיניה תמיד מסגרת לא מספקת, וזאת על סמך ניסיון החברים מסביבה, והיא העדיפה את המסגרת העצמאית וביקרה בהמון מקומות ברחבי העולם
(טיולים, השתלמויות, עבודות מחקר).
לטענתה בני 40 ומעלה, בעיקר גברים, הגיעו לשחיקה מלאה, "גמרו לחיות", והם מתמקדים אך רק בהישרדות. מסגרת הנישואים, לטענתה, היא גורם מרכזי לשחיקה.
כל השנים היו לה קשרים חברתיים עם בני משפחה, עמיתים לעבודה ואנשים נוספים ,
וההכרזה המשמעותית שלה היא : "אני לבד אך לא מרגישה בדידות !".
 
רינה, רואת חשבון בת 50, אישה רווקה שניהלה מערכות קשרים עם גברים, אך לא הצליחה למצוא את הגבר שאיתו היתה רוצה להתחתן.
הוריה נפטרו בגיל צעיר ויש לה קשר רופף עם אחיה היחיד. האווירה בבית הוריה היתה מאוד חמה ומאוד ליברלית.
בשלב מסוים התאהבה במאיר, גבר נשוי אב לשני ילדים, שניהל מערכת יחסים כפולה ואשתו נלחמה ומנעה את עזיבת בעלה לטובת האישה האחרת.
מדובר בקשר גלוי עם אדם אהוב ,אדם נשוי, שנמשך מספר שנים במלחמה קשה עם החברה ובעיקר עם האישה של אותו אהוב.
 
רינה החליטה לבסוף לנתק סופית את הקשר ,והמאהב נפטר מהתקף לב מספר חודשים לאחר מכן (בן 43 היה במותו). כנראה שהחיים הכפולים, המתח והאומללות השפיעו
על בריאותו של אותו גבר, שלא היה מסוגל לעזוב את משפחתו לטובת אהובתו.
האהבה למאיר מוגדרת כאהבת חייה המעיבה על כל הקשרים האחרים.
היו לה קשרים עם גברים נוספים, חלקם גברים נשואים, שהציעו בעיקר קשרי מין.
רינה מעידה שמעמדה הכלכלי ,רואת חשבון עצמאית – שותפה בכירה במשרד, הוא גורם המפחיד גברים.
בגיל 38 היא הגיעה למודעות ,שכנראה לא תצליח למצוא גבר מתאים לנישואים, ולכן חשה על מציאת חבר לחיים ללא קשר לנישואים.
היא לא חשבה שהבאת ילד לעולם ללא אב אפשרית מבחינתה, וגם שעות עבודתה הרבות לא התאימו לגידול ילד.
 
היא חיה לבד, קוראת, מבלה ומשקיעה המון בעבודה המספקת אותה מאוד, ולא חשה שיעמום בחייה.
יש לה חברים וגם הרבה מחזרים, ובמקרים רבים היא שמחה לחזור הביתה ולהיות לבד.
לטענתה, גם אצל זוגות נשואים קימת ירידה בחיי החברה עם השנים.
היא טוענת שתחושות אומללות ואושר קיימות גם אצלה וגם אצל חברות שחיות בזוגיות, כך שזוגיות לא מבטיחה אושר.
 
סהר, אמנית ועובדת במוזיאון רמת גן, בת 55  , רווקה נחרצת בדעתה נגד מוסד הנישואים, כאשר כבר בגיל צעיר הגיעה להחלטה לא להתחתן לעולם.
היו לה מערכות קשרים עם גברים, אך מבחינתה נישואים זה חנק, אובדן החופש ואובדן העתיד. הוריה התחתנו רק כדי להביא ילדים, ומעולם לא שררה ביניהם אהבה, כאשר האם סבלה ממצבי רוח קשים.
האם עזבה את הבית כשסהר היתה בת שבע, והאב שהה רוב שעות היום בעבודה.
הוא הזניח את ילדיו, וסהר זוכרת ימים של רעב כאשר אכלה רק סלט.
תקופת הילדות הקשה גרמה לה לטראומה בכל מה שקשור לנישואים והבאת ילדים לעולם.
עובדת סוציאלית דאגה להוצאת הילדים מהבית והעברתם למוסד בצפון הארץ, וסהר פרחה שם חברתית ,ובעיקר הביעה עצמה באמנות שיצרה.
היא ברחה מהמוסד לאחר חמש שנים וחזרה לביתו המוזנח של אביה ,שהיה בודד וממורמר, כדי שתוכל ללמוד אמנות ב"בצלאל", ובגיל 16 היא התקבלה לבית ספר ואף קיבלה מלגת לימודים. אביה נפטר זמן קצר לאחר מכן, מה שאילץ אותה לעזוב את הלימודים ולעבוד לפרנסתה. האחים שלה מכרו את בית אביה, נתנו לה חלק קטן מהירושה, והיא שקעה בדיכאון בודדה בעולם.
היא הכירה ידיד, במצב אומללות דומה לשלה, וגם התקבלה לעבודה חלקית במוזיאון שנפתח ברמת-גן, שם היא עובדת עד היום.
היא יצאה עם גברים, חלקם נפגשו איתה למטרות מין בלבד, ללא רגש של אהבה.
קשר של מין מזדמן היה לה עם גבר ,שהציג עצמו כטייס, במשך כשמונה שנים – היא אהבה
אותו ממבט ראשון, והוא התיחס אליה כאובייקט מיני בלבד. יום אחד נודע לה שהגבר התאבד, ואז גם הבינה שהוא היה נשוי ללא ילדים בכל אותם השנים שביקר אותה.
למרות כל מה שעברה, סהר מכריזה שהיא אוהבת את החיים וא

סיכומים נוספים אודות סדר נשים - נשים, אמהות החיות ללא גברים