העבודה היא חיינו אך לא בשבילנו

כמעט כל אדם ,ויהא זה העובד הנאמן ביותר, חושב לעיתים בתוך תוכו על האמרה הידועה
"העבודה היא חיינו אך לא בשבילנו".
 
שחקן הקולנוע המצליח ז''ראר דפרדייה הגדיל לעשות, וביטא את יחסו לנושא העבודה במכתב וידוי המתפרסם בספרו "מכתבים גנובים" ובו הוא פונה אל העבודה
במלים המובאות כלשונן :
 
"מעצבנת יקרה,
עבודה היא מלה חמורה מדי. בצרפתית יש ביטויים עממיים המכילים את המילה הזאת, ביטויים נטולי רחמים : "למות בעבודה", "להרוג את עצמך בעבודה". תמיד מדובר בלשקוע בעבודה, ב"הליכה אל המכרה".
אפשר לזהות מיד ובלי שום קושי את ה"עובדים" האלה, את "אנשי העמל".
למעשה כבר אין להם שום אוצר מלים, הם איבדו את המלה.
העבודה מרחיקה אותך מעצמך, מרדימה אותך. זה מתחיל מוקדם מאוד.
מאז הילדות מדביקים לך עשרים שנה של כלא בגיל שבו אתה עדיין שופע חלומות, דמיון, תשוקות. לפני זמן לא רב שאלתי נערה מקסימה אחת מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה.
"הייתי רוצה להיות מנהלת חשבונות". היא רצתה להיות מנהלת חשבונות !
חשתי בה את שאיפתם של הורי הסבים והסבתות, של הורי הדוד, של כל אילן היוחסין שצנח על הראש, לילדה המסכנה הזאת.
"זה בלתי אפשרי, את לא יכולה להיות מנהלת חשבונות".
העבודה היא בהחלט מה שהופך אותך למבוגר, מה שמביית את כישרון הילדות, קוטל אותו.
קראתי שבארצות מסוימות נהגו לשלוח את הילדים בני השמונה לעבוד במכרות.
אבל אני חושב שבית הספר גרוע עוד יותר מזה. הראשונים מסתדרים, שורדים.
בבית הספר העבודה היא מופשטת לחלוטין, נעדרת יסוד, ונוסף על הכול הילדים המסכנים אינם מקבלים שכר על עמלם.
אני מאשים ! גוזלים מהם את המיטב שבחייהם, מקצצים את כנפיהם ברגע שהיצירתיות שלהם בשיא פריחתה.
העבודה היא בהחלט מה שפועל נגד עצמך, נגד עצם טבעך.
למה הדבר דומה ? למעמד שבו מכריחים אותך להתפלל בשעה שאין לך כל עניין בזה.
ובכל זאת עליך לכרוע על ברכיך ולומר "אמן".
אט אט הופך התרמיל למזוודה, המכנסים הקצרים מתארכים, הופכים לחליפה.
הילד מת. עם ערב נכנס הבחור לביתו : "לא, אני לא אוכל עכשיו. אני עייף מדי.
עברתי יותר מדי, אני הולך לישון".
הוא לא עבד יותר מדי, התעללו בו בעבודה.
ואולי רשמו לו הערה, גם זה יכול להיות ! אחרי זה אין לך יותר שום חשק לכלום.
אין לך יותר חשק לאהוב. העבודה אינה מאפשרת לך להיות גבר כשהיא מלבישה אותך בחליפתו של גבר. אלה השפלות יום-יומיות. קובעים לך פגישות עם אנשים שאין לך שום חשק לפגוש. פגישה היא המראה, פגישה היא מסע.
העבודה תוקעת אותך, ממסמרת אותך, מבריגה אותך אל הכן.
המשכורת היא ההוצאה להורג. אתה נידון לשכר מינימום ב- 8000 פרנקים לחודש.
לפעמים אתה אומר לעצמך שאתה לא שווה מי יודע מה, אין לך ברירה.
תלוש משכורת מפחית מערכך מדי חודש בחודשו.

שום סולם חברתי אינו מעפיל עד לשמים.
אומרים שאני אחוז בולמוס, שאני עובד ללא ליאות. אבל מעולם לא ידעתי מהי עבודה.
מעולם לא הרגשתי את עצמי שרוי בעיצומה של עבודה.
אין לי פנקס, אני לא רושם. יש לי מערכת של שעות לב. אני לא שוכח לאן אני צריך ללכת, אבל יותר מכול אני לא שוכח מי הוא המחכה לי. אני נמצא בתוככי תשוקתו של הזולת.
מאז ומתמיד השתדלתי להיות נחשק. מאז ומתמיד חלמתי להיות התשוקה, והרי זה ההיפך הגמור מן העבודה.
אני לא רוצה להשיג, להגיע. אני לא אוהב את הסופים, אני לא אוהב את הפרישות.
אצל שחקן, המחשבה על קריירה היא המונעת ממנו להיות שחקן !
ואין דבר יותר דפוק מן ההישג. אי אפשר להגיע ל- 9.9 למאה מטרים בכל ריצה.
למזלי הרב לא היתה לי "משפחה ", היו לי רק לילט פראית ודדה בריון. הם לא פנטזו עלי.
לא הייתי מתוכנת, לא הייתי מוגדר.
אני מנסה – אלוהים יודע כמה זה קשה לפעמים ! לעולם לא לגעת בחלומותיהם של ז''ולי וגיום ,ילדי. אני מנסה רק לאהוב אותם.
עכשיו תוכלו להשתעשע למקרא הגדרתה של המלה : טראוואי (עבודה בצרפתית).
מקורה של המלה הצרפתית בלאטינית ,"טראפליום", מכשיר עינויים.
המכונה הזאת היתה מורכבת משלוש יתדות ותו לא. אני קורא לכם את ההגדרה :
"מתקן המשמש להחזקתן של חיות בית גדולות בשעה שמפרזלים אותן או מטפלים בהן".
ובכן, אני, ידידי היקר, אני לא חיית בית גדולה. אני חיה פשוטה לגמרי, חיה העתידה לנשוך את כל מי שינסה אי פעם לפרזל אותה קצת. לחיה הזאת קוראים דפרדייה.
זאת ההגדרה שלי".
 

סיכומים נוספים אודות העבודה היא חיינו אך לא בשבילנו