מטרת המחקר היא לחקור כיצד
הורים לילדים עם ADHD מתמודדים עם בעיות התנהגות כרוניות.
כלי המחקר: 109 ראיונות פתוחים סגורים, חלקם משפחתיים וחלקם אישיים.
המדגם: 15 משפחות, בהן לפחות ילד אחד בין גילאים 6 עד 18 סובל מהפרעת ADHD. במאמר מתארת קנדל שלושה תהליכים בהתמודדותם של הורים לילדים עם ADHD. כל שלושת התהליכים מתחלקים לתת תהליכים, כאשר בכל תהליך ישנה התקדמות על ציר הזמן.
התהליך הראשון: הבנת הבעיה של הילד.
השלבים בתהליך זה הם: "נפילת האסימון", אמונה בנורמליזציה, שחיקה והעברת אחריות. בגיל צעיר, לאחר קשיים וספקות רבים,
ההורים מתחילים
להבין שמשהו לקוי בילדם ומבקשים מידע וסיוע ממומחים. בעקבות האבחון הם חשים הקלה מסויימת ומטפחים
תקווה שעם קבלת הטיפול יחול שינוי במצב. כעבור זמן הם חשים
תיסכול לנוכח הימשכות הבעיות על אף הטיפול וחשים
שחוקים יותר ויותר, ובגיל תיכון הם מעבירים
אל הילד את האחריות בכל הנוגע להפרעה.
התהליך השני: בדיקה עצמית.
תהליך זה כולל היזכרות בילדיות, אבל, אינדוידואליזציה, ושיקום עצמי.
בשלב השיחזור ההורים בוחנים את התפתחות הילד
בהשוואה להתפתחות שלהם בילדות, במטרה לברר בין השאר, אם גם הם סבלו מההפרעה. הם נזכרים בקשייהם ומזדהים עם קשייו של הילד. הורים עוברים תהליך של התאבלות "על
אובדן הילד הבריא", וחווים תחושות של צער, כאב, חרטה ואשמה. ההורים בודקים עם עצמם שמא הם גרמו להפרעה. בשלב האינדוידואליזציה
ההורה חדל להזדהות הזדהות יתרה עם הילד ומנסה
להעניק לעצמו ולידו מרחב מחיה נפרד. לבסוף, בשלב
השיקום העצמי, ההורה שואב כוחות מחודשים ומציב לעצמו מטרות ויעדים לשיפור רווחתו ולרווחת כל בני המשפחה.
התהליך השלישי: השלמה עם המציאות. בתהליך ההשלמה עם המציאות ההורים
משתחררים מהתוויות השליליות של ההפרעה, מגבשים
תפיסה אוביקטיבית ופרופורציונלית של ההפרעה,
ומוותרים על הפנטסיה שהילד "יבריא" ויתפקד באופן תקין אם רק יווצרו התנאים המתאימים לכך.
בסופם של שלושת התהליכים ההורים משתחררים מהמועקה ומתחושת הנטל הכבד שהעיקו עליהם לאורך שנות גידולו של הילד, ומסוגלים להתפנות ולבנות
מחדש את חייהם תוך שהם ממשיכים להעניק עידוד וסיוע לילדם.
סיכומים נוספים אודות תהליך ההשקעה מחדש של הורים לילדים עם הפרעת ADHD