המושג 'מדינת ישראל' ותפיסותיו בחברה הישראלית

המאמר: "המושג 'מדינת ישראל' ותפיסותיו בחברה הישראלית"
מאת: ישעיהו (צ'רלס) ליבמן
סיכום המאמר
המושג מדינה-לאום אשר נעשה בו שימוש נרחב בעולם, אינו בא לידי ביטוי בפועל, כך לפי ווקר קונור, מאחר ובודדות הן המדינות בעולם שאוכלוסייתן הינה בעלת מוצא לאומי זהה, כגון יפן. למרות זאת, נהוג להשתמש במושג מדינות-לאום, היות והוא מתאר שתי תפיסות השונות זו מזו באופן תיאורטי אך מעשית מתייחסים אליהן האזרחים באופן זהה כאשר בהם להגדיר את המושג 'מדינת-לאום'. ידוע כי מנהיגי מדינות המערב אף הם גורמים לאי הבהירות לגבי מושג זה.
מערכת חוק ומשפט לא-אישיים מעצימה את המושג מדינה, דבר המוביל לתפיסה האומרת כי המדינה היא ישות נפרדת אשר אין לה למעשה זיקה לאזרחיה. כפועל יוצא מכך - למדינה, בחופף למלך, אינטרסים עצמאיים שלה שאינם תלויים כלל באלו של אזרחיה. המושג לאומיות לדעת רוב ההיסטוריונים, נולד בזמן המהפכה הצרפתית, והוא בהחלט חבור לרעיון כי קיימת זהות בין היחיד לבין העם או הלאום אליו הוא שייך. האזרח נוטה לראות בלאום קהילה טבעית, מקבילה למשפחה מורחבת. בהיות האזרח היחיד מחובר אורגנית לקבוצה, אין לו צורך להצטרף אליה והוא אינו יכול לנטוש אותה. האינטרסים של היחיד ושל הקהילה נתפסים כזהים, ועל כן אין הוא צריך להתכחש או להתנכר לה.
שפרינצק בספרו טוען כי "שלטון החוק" הינו מושג חסר השפעה יחסית או בעל עדיפות נמוכה למדי בחברה הישראלית. שפרינצק מאמין כי ישראלים רבים מפרים את החוק ואף חשים כי מן הדין שיעשו כן, בפרט כאשר הפרת החוק מובילה להשגת אינטרסים קבוצתיים או אינטרסים של הקהילה, כהגדרתם. חלק מן הגורמים, לטענת שפרינצק, לעניין זה הם המסורת היהודית, ועברם ונסיונם של רוב הישראלים יוצאי אירופה המזרחית וארצות ערב.
בעצם הציפיות כי הממשלה תעסיק אנשים שקשה להם לדאוג לעצמם - לא שונה מדינת ישראל ממדינות מערב אחרות, אך בולט בישראל עניין ביטול קריטריון היעילות בתחום ההעסקה וזאת על פי דברי נבון, שר בממשלה. יש ויאמרו כי אין השר יצחק נבון מהווה דוגמא הולמת עקב המורשת הספרדית שלו, אשר יסודותיה כרוכים בתרבות הקהילה ולכן לערך היעילות אין חשיבות כיוון שאינו אישי ומזוהה יותר עם המודל המערבי של המדינה.
בעיתון הארץ הוקדש מוסף מיוחד לתרבות הספרדית ולמורשתה, ובו צויין כי המאפיינים העיקריים שלה הם חמימות, דאגה לזולת וספונטניות, בה בעת הינה חסרת ארגון ותכנון. יתכן ודעה זו נכונה, אך דיונו של קנת אברך ומחקריו של שפרינצק דנים בתופעות דומות אף בקרב האשכנזים.
דוגמא לחשיבות הקלושה שמייחסים האזרחים למושג "מדינה" משתקפת בסגנון הדיבור הלא פורמלי שחברי הכנסת והממשלה משתמשים בו. התרבות הישראלית לא מקבלת סגנון פורמליסטי והופכת את היחסים לאישיים עם סגנון דיבור חופשי. אם במערב הממשל נתפס כמורם מעם, והיחס אליו דורש התנהגות טקסית, הרי שבישראל דברים אלו כזרים לה.
המוסד היחיד כלפיו נותרה יראת כבוד הוא מערכת בתי המשפט. אמנם הנחת הציבור היא כי בבית המשפט נעשה צדק באופן שווה לכלל, אך הציבור אינו חש קירבה למקום זה. האזרחים רואים כי בבית המשפט יש ביטוי לערכים הממלכתיים-מדיניים לעומת ערכים קהילתיים, ולכן התמיכה בבית המשפט היא לרוב מצד האזרחים הדוגלים בתפיסה הממלכתית- מדינתית. עם זאת, טיעונים קהילתיים נשמעים גם במסגרת פעילות בתי המשפט ודרישת וצפיית האזרחים היא כי בית המשפט יתן דעתו לציבור בהווייתו הישראלית שלא כמו במדינות המערב.
כפועל יוצא מהאמור לעיל, אין זה מפתיע כי הציבור הישראלי חוגג את יום העצמאות במנהג הפיקניק המשפחתי. הישראלים תופסים את המדינה כביטוי אחר של הקהילה, כלומר, משפחה מורחבת.
לעניין המכוונות הממלכתית-מדינתית לעומת הקהילתית, יש לציין כי אי התלות של המדינה באזרחיה מעידה על היחס השווה לכולם מצידה. לעומת זאת, מהות הקהילה היא אישיות יותר, מבוססת על מעמדות, על ניסיון העבר והציפיות לעתיד. בקהילה קשרים שבטיים ברמה גבוהה, הכוללים נאמנויות ומחוייבות הדדית. מרכיבים אלו מעידים באופן מסויים על אפשרות של חוסר שיוויון וזאת בשל העובדה כי חברותם של ישראלים בקהילה מתאפשרת בעקבות זהותם היהודית, כך שמיעוט לא יהודי הופך לקבוצה בדרגה נמוכה יותר עד כדי הגדרתה ככזו. ניתן להבין כי חששם של היהודים בתחום הבטחוני והאיום התמידי של מדינות ערב הסובבות אותם, גורם לאיום המרכזי על מעמדם וזכויותיהם של ערביי ישראל. בנוסף לכך, התפיסה הקהילתית היא הגורם הנוסף לסירובם של הישראלים לראות בערבים בעלי זכויות כשלהם, בניגוד לתפיסה המדינתית, אם כי לא מדוייק לקבוע מה קדם למה.
לא ניתן לדייק במידת ההשפעה של מכוונות ממלכתית-מדינתית על התרבות הישראלית, והאמור לעיל הוא בחלקו לפחות ספקולטיבי. הקבוצה המורכבת מחילונים, אשכנזים ובעלי השכלה גבוהה, אים במקצועות הקשורים למשפטים, צבא, שירות החוץ, והאקדמיה, בעיקר תחום מדעי החברה, מצדדת בתפיסה הממלכתית-מדינתית.
עם זאת יובהר, כי תושבים רבים אחרים רואים במדינה כהרחבה של הקהילה. הדבר בא לידי ביטוי ביחסם כלפי צה"ל, שמחד נהנה מכבוד והערכה כללים, ומאידך, מופגן כלפיו זלזול מסוים עקב ההיכרות היוצרת קרבה. הצבא גורם ליראה ופחד ובה בעת לתחושת ביתיות. צה"ל אינו זרוע של המדינה ומשכך אין הוא נתפס כבעל כוח ועצמה של ישות עצמאית, אלא הוא צבא העם וביטוי לכוחה של הקהילה.
האזרחים בעלי התפיסה הקהילתית מייחסים חשיבות למדינת ישראל בתפיסת יהדותם, אם כי הם עלולים להתאכזב מהתנהגות המדינה שאינה עונה על הציפיות שלהם כמדינה יהודית.
לסיכום ניתן לומר אם כי בפשטות, שבישראל שתי קבוצות עיקריות, האחת תומכת בגישה הממלכתית-מדינתית ומורכבת מחילונים, אשכנזים, בעלי השכלה גבוהה ועוסקים במקצועות חופשיים. הקבוצה השניה כוללת דתיים, ספרדים ומעוטי-השכלה, ורואה את המדינה כהרחבה של הקהילה היהודית. אכן הם מייחסים חשיבות למדינה ואף חשים כי אין מקום למרחק וניתוק היות וזהותם האישית תואמת למה שנתפס בעיניהם כאינטרס קולקטיבי. עם זאת, יתכן ועקב חוסר מילוי ציפיותיהם יחושו תסכול ומרירות.
כאשר אנו באים להסביר את התרבות הפוליטית של ישראל בימינו, הפרדוקס הגדול מכולם הינו כי בקרב החרדים קיימת מגמה של מעבר מהגישה הממלכתית-מדינתית על אף היותה ייחודית, לגישה קהילתית, כמו גם התנועה הציונית שבחלקה לפחות, ממשיכה את מורשתו של בן גוריון, ובהיותם של ערכים אלה בעלי זיקה לאלה של המייסדים והמתיישבים הציונים יותר מאשר לערכים של בעלי התפיסה הממלכתית-מדינתית.