המהלך הקולוניאליסטי
במספר חיבורים פמיניסטים מערבים רדיקאלים וליבראלים מזהה מוהנטי מה שמכונה "מהלך קולוניאליסטי" שהוא
יצירת "האישה" מהעולם השלישי כסובייקט ייחודי ומונוליטי. תיאור זה של "אחר" קולוניאלי בכתבים פמיניסטים לבנים מערבים אלה על נשים נובע, על פי מוהנטי, משלוש הנחות יסוד אנליטיות בכתבים אלה.
ראשית, הנחת הקטגוריה "נשות העולם השלישי" כקבוצה קוהרנטית עם אינטרסים, התנסויות ומטרות זהים לפני כניסתן לשדה הסוציו-פוליטי וההיסטורי. שיח פמיניסטי מערבי זה מגדיר את נשות העולם השלישי כסובייקטים "מחוץ" ליחסי חברתיים במקום להתבונן באופן שבו מעוצבות נשים אלו באמצעות מבנים חברתיים אלה. מבנים כלכליים, דתיים ומשפחתיים נשפטים באמות מידה מערביות; "אשת העולם השלישי הטיפוסית" מוגדרת על ידי כך כדתית, מוטת משפחה, קטינה משפטית, בורה וביתית. לפיכך היחס של הפמיניסטים הלבנים כלפי נשות העולם השלישי הוא מתנשא מאד, כאילו אמרו להן ש"הן" אינן עדיין בפמיניזם אם אנו נכפה את רעיונותינו המערביים עליהן ונראה להן איך להפוך פמיניסטיות.
באמצעות יצירת "אחר מהעולם השלישי" זה, מציגות פמיניסטיות מערביות את עצמן לסירוגין כמשוחררות מינית, ללא ספקות, שולטות בחייהן וחילוניות. מאחורי כל זה מסתתרת התפיסה המערבית הכוללנית ש"העולם השלישי" עוד לא התפתח באותה מידה כמו המערב. יחסה של מוהנטי אל הכללה מערבית מתנשאת זו נושא במשתמע גם מסר אנטי- הומאניסטי, הואיל והיא רוצה לבטל את התפיסה ההומאניסטית של הסובייקט כמונוליט קוהרנטי רציונאלי וחילוני.
שנית, מודל העוצמה שכתבים פמיניסטיים אלה מרמזים, והיא התפיסה ההומאניסטית הקלאסית של גברים כמדכאים ונשים כמדוכאות, נקלט על ידי חוקרות לבנות אלו. תפיסה זו בהחלט אינה מניחה את הדעת, אומרת מוהנטי, הואיל והיא מרמזת על מושג כולל של פטריארכיה ועל ידי כך רק מדגישה את המשוואה "גברים לעומת נשים". יתר על כן, על ידי זניחת ההקשרים הסוציו- פוליטיים השונים, "נגזל" מהנשים האמצעי ההיסטורי והפוליטי. כך טוענת מוהנטי לפוליטיקה של מקום ולדגם עוצמה יותר "פוקוליאני", באופן שגם המהלך הקולוניאליסטי שנעשה על ידי חוקרות פמיניסטיות מערביות מסוימות ייחשף כמוסד לסירוגין, וגם נשות העולם השלישי, הממוקמות בהקשרים ההיסטוריים והפוליטיים הייחודיים שלהן, תוכלנה לזכות לרגעי העצמה ועם זאת לסוג של סובייקטיביות מגוונת, הטרוגנית. באופן זה מפרקת מוהנטי את הרעיון של "אשת העולם השלישי כסובייקט" לעומת "אשת העולם השלישי כאובייקט" וזה מוביל בסופו של דבר לפתיחת מרחב עיוני לשיח על הבדלים בין נשות עולם שלישי, ובין נשים בכלל.
ושלישית, מבקרת מוהנטי את השיטות המערביות כפשטניות ולמעשה רק מנסות למצוא "הוכחה" למקרים שונים של נשים חסרות כוח כדי לאשש את התפיסה הקלאסית דלעיל של נשות עולם שלישי כקורנות חסרות ישע. מוהנטי גם מבקרת את תפיסת הפמיניסטיות הלבנות של "קרבת- אחיות", הואיל והיא מרמזת על תחושה מזויפת של התנסויות ומטרות משותפות; כאילו כל הנשים מדוכאות על ידי סוג שלטון פטריארכאלי, מונוליטי זומם. רעיון ודאי אינו פורה, אומרת מוהנטי; הוא רק משתק את הנשים. במקום "קרבת –אחיות" נראה לה יותר רעיון הסולידריות.
לפיכך, בבואה לבקר את המחקר הפמיניסטי הלבן המערבי הזה, הורגת מוהנטי שתי ציפורים באבן אחת, היינו, מפרקת את המשוואה "אשת העולם הראשון לעומת אשת העולם השלישי" והמשוואה "גברים כמדכאים לעומת נשים כקורבנות". היא חותרת ליצירת דרך יעילה יותר למחקר פמיניסטי שיסתייע בקשב לקולו של "האחר הפוסט- קולוניאלי".