במאמר קצר זה משרטט שנהב את הסכיזופרניה המלווה את השמאל הציוני באשר לסוגיית הפלשתינים אזרחי ישראל. מלחמת 67' שרטטה מחדש את
גבולות המדינה ואפשרה לדחוק את הסכסוך היהודי-פלשתיני אל מעבר לקו הירוק ולהתעלם, במידת מה, מהפנימיות של הסכסוך עבור החברה הישראלית. עצם ההתעסקות במה שמעבר ל-קו הירוק היה בבחינת היטהרות השמאל מהקולוניאליזם שאפיין את ההתיישבות הציונית בגבולות אות קו דמיוני (הפקעת קרקעות, כיבוש ועוד). הסכמי אוסלו, לפיכך, היוו עבור השמאל הזדמנות פז להינתק מחטאי 48' ולשרטט ביתר חדות את ההבדל בין היהודים לפלשתינים, דבר שנודע בסיסמה הידועה – "שתי מדינות לשני עמים". יחד עם זאת, לאורך הזמן חלה שחיקה בעמדת השמאל שהחל לאמץ לחיקו התיישבויות מעבר לקו הירוק (אריאל, גילה ועוד) ובעצם ל-"טיהר" אותן מטומאתן הקולוניאלית (דבר המעלה סימן שאלה בדבר אילו התנחלויות יש לפנות ואילו לאו?). אירועי אוקטובר 2000, במסגרתם חל עימות אלים בין המדינה לאזרחיה הערבים, "בלבלו" מחדש את השמאל הציוני כיוון שהקונפליקט חזר אל "הבית", אל תחומי הקו הירוק. כתוצאה מכך, השמאל הציוני, שלא יכול לשאת את פיצול האישיות, שנכפה עליו מחדש נאלץ לבחור והוא בחר לחזק את הפן היהודי במשוואה של "מדינה יהודית ודמוקרטית". הגילויים לכך באו לידי ביטוי בתקשורת ובהחלטות מדינתיות שמטרתן הייתה לחזק את אופייה היהודי של המדינה ברוח הציונות הקלאסית, דרך כיבוש האדמה בעיקר.
לדידי, חשיבות הטקסט של שנהב נובעת מהעובדה כי 5 שנים לאחר צאת האסופה בה הוא כלול, אנו מצויים במבוי סתום מבחינת הקונפליקט בין הפלשתינים ליהודים. יותר מכך, העמדות בין השמאל לימין היטשטשו עד כדי כך שהוקמה מפלגת מרכז, שלראשונה שוכה במערכת בחירות (קדימה ב-2006), המהווה יצור כלאיים המשלב בין אנשי הימין והשמאל הציוני (חיים רמון ושמעון פרס לצד שאול מופז ואהוד אולמרט, למשל). אם נוסיף לכך את העובדה כי מוערמים קשיים נוספים על ערביי ישראל (דוגמת התיקון לחוק האזרחות מ-2003, המקשה על סיכוייהם לקיים איחוד משפחות) וניסיונות להרחיקם מהזירה הפוליטית (דרך הניסיון לפסול את המפלגות הערביות בבחירות 2003), הרי שאנו עומדים בתקופה בה מעמדם של ערביי ישראל, כאזרחי המדינה, ממשיך להידרדר ולקבע את מעמדם כאזרחים "סוג ב'". זו המגמה עליה מצביע יהודה שנהב מייד עם תחילת פרפורי הגסיסה של תהליך אוסלו.