מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה?

מאמרם של סבירסקי וברנשטיין מהווה אבן פינה בניתוח הביקורתי של התהוות הכלכלה בישראל וחלוקת העבודה העדתית בין אשכנזים למזרחיים בישראל. טקסט זה, שפורסם בראשית שנות ה-80, מתחיל דווקא מהרטוריקה של הציונות, קריאה שפעלה למען "קיבוץ גלויות", "חידוש ימינו כקדם" ועוד. לכאורה, ניכר כי שימוש במטבעות לשון אלו מעידים על כוונתה האוניברסלית של הציונות להקים בארץ ישראל מדינה בה יחברו זה לזה כל יהודי העולם. סבירסקי וברנשטיין מראים כי בניגוד לתפיסה הציונית, שניזונה מתיאוריות המודרניזציה והנאורות החל מלידתה, השילוב לא נעשה באורח שיוויוני, דבר שהוביל את מרבית המזרחיים לתחתית הסולם החברתי בישראל. הם מסבירים זאת בכך שיהודי ארצות המזרח פגשו ביהדות האשכנזית בישראל במסגרת תהליך התהוות הקפיטליזם בחברה הישראלית. הציונות נזקקה לידיים עובדות ולכוח עבודה זול שיקדם את פרוייקט בניין האומה ולשם כך תרה אחר כוח עבודה שיוכל לסייע בידיה לעשות כן. לשם כך, נדרשה הציונות לפנות למדינות מהפריפריה העולמית (או מה שנקרא מדינות עולם שלישי) ולייבא פועלים שישמשו כמצת המניע את גלגלי התיעוש. לפיכך, המפגש בין האשכנזים למזרחיים לא היה מפגש בין שווים מלכתחילה, אלא מפגש בין שונים – בין בעל הון לפועל, בין מחנך למחונך ועוד. יחד עם זאת, הכותבים אינם מייחסים כוונות רעות לאשכנזים אלא טוענים כי מדובר בכורח המציאות בעולם קפיטליסטי. כתיבתם מכוונת נגד תיאוריית המודרניזציה, ששלטה ביד רמה בשיח האקדמי והפוליטי בישראל, לפיה המזרחיים מגיעים מחברה מסורתית לחברה מודרנית ולכן מוטל עליהם לבצע הסבה כוללת של ערכים ותרבות על מנת להטמיע בתוכם את ערכי החברה המודרנית. יחד עם זאת, לפי תיאוריה זו, נקודת הפתיחה של המזרחיים היא חלשה כיוון שאין להם כישורים מספקים על מנת להתקדם בהיררכיה החברתית, אך עם הזמן הם ירכשו את הכלים וישתלבו בחברה כשווים. סבירסקי וברנשטין מפריכים את הטענה לפיה ישראל הייתה חברה מודרנית טרם הגעת המזרחיים ואף יותר מכך, הפיכתה של ישראל לחברה מודרנית ומתועשת לא הייתה מתרחשת ללא עליית המזרחיים. מהנחת יסוד זו פונים החוקרים למספר ענפי תעשייה על מנת לבחון את התהוות חלוקת העבודה בישראל. ראשית, בתחום הבניין, נמצא כי העלייה הביאה לגידול במבנים שהוקמו, אך אלו נחצו בין בנייה ציבורית (שעלותה נמוכה יותר ונועדה לספק צרכים בסיסיים ומכאן שוויה הנמוך) לעומת בנייה פרטית (שעלותה גבוהה יותר, שוויה גבוה ובאה לשרת בעיקר בעלי אמצעים). כיוון שהבנייה הציבורית הייתה תלויה במימון ממשלתי וזו הועידה אותה לאזורי פיתוח שונים, נוצרה תלות בין העולים למדינה, שיכולה הייתה ליישב אותם במקומות בהם הייתה חפצה (בעיקר בפריפריה). בתחום התעשייה ניכרה עלייה גדולה בכמות הפועלים, דבר שהוביל לצמצום רמת השכר ברמות הנמוכות והגבהתו ברמות המקצועיות (שאוישו ברובן על ידי אשכנזים) ומשם ליצירת פרולטריון תעשייתי גדול שיוכל לשרת את תהליך התיעוש. בעלייה הגדולה הביאה גם להתרחבות מוסדות המדינה, שהייתה צריכה להתמודד עם הגידול הדרמטי באוכלוסייתה, דבר שסלל את דרכם של אשכנזים מארצות מסוימות למשרות בעלות יוקרה ועוצמה (דבר שלא היה מתרחש אילמלא העלייה ההמונית מארצות ערב) במקום להפוך לשמש כפרולטריון בעצמם. על מנת להצדיק את השילוב האי שוויוני נדרשו פיתוחים אידיאולוגיים ולמטרה זו נרתמה הסוציולוגיה הישראלית, על ידי טיעונים דרך הפריזמה של המודרניזציה, לפיה מדובר בתהליך קליטה המחייב זניחת ערכים מסורתיים וקבלת ערכים מודרניים על מנת להשתלב באורח שווה. כחלק מתהליך הצדקה זה הוצמדו למזרחיים סטריאוטיפים דוגמת ניתוק מהציונות, אי הפנמה של ערכים דמוקרטיים ויותר מכך, כ-"עשוקי תרבות" ו-"פרימיטיביים". לאור זאת, נקודת המפגש בין האשכנזים למזרחיים נתפסה כמפגש בין מודרני למסורתי וגזרה מכך את הלגיטימציה לעמדות אותם איישו האשכנזים והמזרחיים (האחד דומיננטי והשני תלוי בו).
המסקנה החשובה שמעלים סבירסקי וברנשטיין בסיום מראה כי אי השוויון בין העדות בישראל הוא נגזרת של אופן ההיקלטות של המזרחיים כחלק מתהליך התיעוש של המדינה ולא בשל היותם בני חברה מסורתית. חרף חשיבותו של המאמר במסגרת הסוציולוגיה הישראלית, הביקורת המרכזית המועלה כנגד מאמר זה טמונה בעובדה כי הוא מתעלם לחלוטין מהאוכלוסייה הערבית ומהקשר שבין העבודה, הקרקע וההון על רקע המאבק בין היהודים לפלשתינים בישראל. למרות זאת, עדיין מדובר בטקסט מרכזי שעדיין לא נס לחו.