מחוננות, יצירתיות, דימוי עצמי, אינטלגנציה.

תרגום מאמר מאנגלית: "עיני שור בגבי" הסיכונים והמפלות שבניסיון להביא לשינוי חינוכי. תקציר: זוהי ביקורת מנומקת, צעד אחר צעד, על מאמרו של ד"ר הנס ג''לן : "רנזולי הוא מחלה לאומית". תפישת שלושת הטבעות : יכולת, יצירתיות ומילוי משימות, תוכח כטובה ביותר לאבחנת הילד המחונן, תוך הבאת ציטוטים מן המחקר. תופס "מילוי המשימות" שלי יוצדק, בהשוואה לגישת ה 0-100 של ג''לן. כמו כן יובא הסבר על ראציונאל בניית תכניות הלימוד שלי תוך הוכחה, שג''לן אומר בעצם את אותו הדבר. מאמר: אחת מהעובדות לגבי מי שמנסה להביא לשינוי חינוכי היא, שתמיד ימצאו פגמים בעבודתו, ותמיד, משום כנות דבריו, יהיה קשה מאוד ליישם את דבריו. בשנים האחרונות יצא ד"ר ג''לן, חמוש בכבדות, למסע-צלב נגד עבודתי. לכן, שמח אני על הזדמנות זו שניתנה לי להגיב על דבריו. ראשית – לא אנסה להגן על עבודתי, אלא אתאר את אופייה השניותי והסותר של ביקורתו של ג''לן. המפתיע ביותר בכל ה"רומן" של שנינו הוא, שג''לן מעולם לא היה מוכן ממש לבוא בפולמוס תרבותי עמי, דבר שהפליא אותי מאוד, משום שסיימנו את לימודינו במשותף ואף הונחנו ע"י אותו מנחה. עוד יותר מפתיעה מזה היא העובדה שלא הצלחתי למצוא אף עבודה או מאמר בודד שלו!.. הדבר הראשון שמצאתי בסופו של דבר היה מחקר משותף שלו עם מאגון, בו – כמה מפליא – כתב ג''לן על "דרכים לעידוד המוטיבציה של התלמידים", נושא, שהיווה את מרכז הביקורת שלו כלפיי ("הדבר הטוב היחיד שעבודתו של רנזולי עושה היא עידוד המוטיבציה של התלמידים"). מאוחר יותר מצאתי את עבודת הדוקטורט שלו (ללא החלקים: מחקר, תיאוריה, יישום!!!???…), עבודה שעוסקת בגיבוב התנאים בהם יוגדר ילד כמחונן. בדיון להלן אביא מספר הערות על תנאים אלו. התפישה המורחבת של המחוננות: ג''לן פותח את ביקורתו בהתנגחות בניסיוני להרחיב את ההגדרה של הילד המחונן, תוך התעלמות מכמות המחקר שציטטתי להוכחת טענתי בדבר הצורך בהרחבת ההגדרה. הוא "מזהיר" בפני המדדים ה"לא-פדגוגיים" שלדעתי צריכים להיות חלק מהגדרת המחונן, תוך התייחסות למדדים הפדגוגיים (מבחן IQ, ה G פאקטור), כחלק מעשרת הדיברות בנוסח "אל לנו להתעסק בדברי האל". אפילו טרמן הזהיר אותנו: "לא להגדיר אינטליגנציה רק ע"י מבחנים" (1921)… (* רנזולי מוסיף ומביא עוד ציטטות מהמחקר ה"בסיסי" (הישן) ביותר. הנה הרעיונות הכללים ליד שמו של כל חוקר:) 1951, הולינגוורס'' = ההגדרה: "ילד מחונן" אנו מתכוונים לילד מחונך. אין הכוונה לילד, שיהיה טוב רק בציור או במוזיקה, וגם לא רק במתימטיקה, אלא גם ביכולות מכאניות ובחשיבה מופשטת. כי כל צורות הגאוניות של המחוננים יכולות לתרום לחברה". שנות השמונים, שטרנברג = "שום מבחן יחיד לא יכול לעולם לזהות את הטווח המירבי של האינטליגנציה האנושית". שטרנברג הוא קיצוני בהרבה ממני!, הוא מגנה בעצם כמעט כל סוג של מבחן למדידת אינטליגנציה, אז אם ג''לן בוחר להתעלם מחוקר מכובד זה, תגידו אתם אם גייוסם של כל החוקרים לטובתו, אינו סתירה וחוסר דיוק משווע בדבריו. אם לא הייתי מייחס חשיבות למדדים המסורתיים-פדגוגיים, לא הייתי שם אותם כאחד משלושת התנאים להגדרת המחונן. אני רק סבור כי שתי אבחנות צריכות להיעשות בנושא: הראשונה, התפישה של יכולת אינה מוגבלת לאינטיליגנציה הנמדדת – ז"א היכולת, כדברי כל החוקרים שהובאו לעיל, היא נושא רחב יותר מכפי שניתן למדוד במבחנים. השניה, היא תהייה בדבר אמירתו של ג''לן לגבי כך שאיני מצליח לגבש מדד פסיכומטרי אחר שיזהה אינטליגנציה. זה בדיוק מה שאני אומר – לא ייתכן מדד כזה!, אם זה מה שג''לן מבין מדבריי, רק אומר שהבנתו לוקה בחסר. המדד הוא אינטר-אקטיבי, משתנה, מורכב מתחומים רבים ותחת סביבות ונסיבות רבות. הרי זה בלתי אפשרי ומרובע לנסות למצוא נוסחת-קסם להגדרת מחונן!, אם ג''לן מכיר נוסחא כזו, מדוע בטוב ליבו לא חשף אותה בפנינו?, הוא הרי גם לא נימק מדוע לדעתו מבחן ה-IQ הוא מבחן כ"כ טוב.. שאלת היצירתיות שחוקת-הזמן: שאלה נוספת, בה ג''לן עוסק, ואותה הוא משסה בעבודתי, היא השאלה, הטחונה עד דק במחקר, "האם להפריד בין יצירתיות לאינטילגנציה?". רבים וטובים ממני עסקו בשאלה הנ"ל, ואולם לבסוף הנושא חסר-הבהירות הזה נותר באפלתו. לכן, בחרתי, לשם הפרקטיקה והסדר-הטוב שבדבר – להפריד את הנושאים, לא לנסות לאבחן את שניהם גם יחד, וע"י כך לאסוף יותר נתונים על הילד. מחד גיסא, מבקר ג''לן את ההפרדה שעשיתי בין שני הנושאים. מאידך גיסא, הוא אומר שנושא ההפרדה הוא "חמקמק", "חסר-בהירות". הוא עצמו - אינו עושה הפרדה בין השניים, ולדעתי זוהי התעלמות ממסקנות המחקר הרב בנושא: שקיימת הפרדה, גם אם היא חמקמקה, מעורפלת ונמצאת בתחום הפסיכולוגיה (חוקרים רבים אף ניסחו הגדרות משלהם למדידת הנושא). אינני פוסל את עיסוק, הוא מחמיץ את הנקודה שלדעתי תפישת שלושת הטבעות שלי פותרת, והיא: שאי אפשר להגיע לידי מסקנה מוחלטת בנושא, ולכן עדיף שנפריד בין השתיים (יצירתיות לאינטילגנציה). תופס תוצרת התלמיד: ג''לן מבקר את יעילותו של תופס תוצרת התלמיד ככלי למדידת יצירתיות, והוא ממקד את ביקורתו כנגד האספקט שלא לכל המורים ידע מתאים בתחום. ג''לן מתעלם מהפרוצדורות המדעיות המתקדמות שהופעלו על-מנת ליצור את ה-SPAF (STUDENT PRODUCT ASSESSMENT FORM). דבר זה מסקרן ומרתק משום שבעבודתו הוא אינו מציע אף גישה, שיטה פסיכומטרית או מידע אחר / שונה. ה-SPAF פותח באמצעות כלים מדעיים מתקדמים מתועדים היטב במחקר והוא אף מיושם בהיקף נרחב, שני דברים שאי-אפשר לומר על שיטת ה 0-100 SIU של ג''לן. לאחר שביקר את התפקיד של היצירתיות בהתפתחותו של הילד המחונן תוך העלאת שאלות "קיומיות" בדבר היכולת למדוד יצירתיות, מעלה ג''לן את הטענה שאלטרואיזם ואמפתיה צריכים להיות מרכיבים בלתי-נפרדים מאישיותו של המחונן. אין לי שום ספק שאלו הן תכונות ראויות לציון, ושצריך לשאוף לגרום לילדים לקיים אותן, אולם – מר ג''לן, איפה הרקע התיאורתי לנושא? איפה המחקר? היכן הם כלי המדידה? – אינך יכול לשחק כאן את המשחק הכפול שלך! אם אתה מבקר את שיטותיי כחסרות ביסוס ואפשרות מדידה, אינך יכול להציע תחליף חסר ביסוס ומדידה משלך. התחייבות למשימות: ג''לן מבקר את שיטת ההתחייבות למשימות משום שהיא חסרת בהירות הגדרתית וגיבוי פסיכומטרי. איני יודע אם אני הוא הראשון שמשתמש בשיטה הזאת, אולם גם ההתייחסות לאגו ולאינטליגנציה הוכרו כרלוונטיות רק לאחר שפראוד ושטרן העלו אותן. אבל זו לא הנקודה, ג''לן שוב מתעלם מהנקודה שאין נוסחת-קסם אחת, ויש לנסות לבחון את הילד בכמה שיותר תחומים, מה גם שהוכר שמוטיבצייה ובטחון עצמי (דברים שנדרשים בשביל להתחייב למשימה) הם מרכיבים מהותיים של המחונן. אפילו טרמן, המצודד הגדול של שיטת ה-IQ , אומר כי גם היא היתה מפילה בין הכיסאות כמה גאונים גדולים מההיסטוריה האנושית. אני סבור שע"י שימוש בשיטת ההתחייבות למשימות נוכל לאתר ולאבחן ילדים כמחוננים, כפי שהיינו רוצים שילדים מחוננים יהיו.

סיכומים נוספים אודות מחוננות, יצירתיות, דימוי עצמי, אינטלגנציה.