חינוך מאז
רצח רבין. 4 תשובות לשאלה "מה עושים עם
מערכת החינוך?" בעוד מספר ימים יתאחד עם ישראל עם זיכרו של האיש שמאז הירצחו הרוחות שנושבות במחוזותינו אינן רגועות. 5 פעמים הלך עם ישראל לבחירות בתקופה של 12 שנים – מאז רצח יצחק רבין שהותיר את המדינה מבולבלת, שסועה, המומה וסוערת. לאור המציאות החדשה שאליה נזרקה המדינה הצעירה בפתח המאה ה-21 נמצאת היום מערכת
החינוך בפני אחד האתגרים הגדולים והמשמעותיים ביותר. מצד אחד ישנן ההשפעות הגלובליות והטכנולוגיות שמאתגרות הן את מבנה המוסדות החינוכיים והן את תפקיד המחנכים. מן הצד השני האתגר הוא אתגר מקומי ואולי אפילו אזורי. מדינת ישראל לא מצליחה להתאושש מהטראומה הקצרה והמשפיעה של ''מלחמת אזרחים'' שהתמצתה בנקודה מרכזית
אחת ויחידה-רצח ראש ממשלהיהודי, בידי יהודי. המערכות הציבריות והפוליטיות כגון מערכת החינוך עומדות בפני שטף של אלימות, הפרעות התנהגותיות, פשיטות רגל ערכיות ומוסריות. אם מוסיפים לכך את מבנה הכיתות ומס'' התלמידים וגם את שכר המורים והדרישות הבלתי הגיוניות של ההורים מחד והמערכת מנגד אנו מקבלים תוצאה שבה בתי''ס ציבוריים הופכים להיות מוסד בייביסיטר עצום שבו לומדים
הילדים איך לתחמן את המורים, המערכת וכמובן את עצמם. גם בבתי''ס הטובים המצב לא הרבה יותר טוב: מרדף אין סופי שמתחיל בבית הספר
אחרי ציונים ונמשך אחרי צהריים במרדף אחרי מורים פרטיים-אותם אלו שלא משתכרים מספיק וחייבים להשיג כסף- שמסתיים במרדף אחרי עוד שעות עבודה של ההורים שכתוצאה מכך אינם פנויים רגשית ופיזית לסייע לילדם להתמודד עם החומר. באחד מביקורי בבית הספר שבמרכז הארץ , ביקשתי להיכנס לשני שיעורים בחטיבת הביניים.
המורה שנכנסה לכיתה וביקשה ללמד ספרות נאלצה רוב הזמן לבקש את תשומת לב הילדים ובו זמנית לשמור על קוליות שתאפשר לה לא להיות רק שוטר. הסתכלתי על הילדים, הם לא מצאו עניין בספר אלא יותר אחד בשני. לקראת סוף השיעור נראו סימני עייפות אצל המורה שלא הצליחה להתאפק וצרחה על אחת הילדות שהייתה עסוקה בשיחה עם חברתה לשולחן אודות מסעותיה בחופש הגדול. הכיתה כולה נשתתקה והדי הצרחה עוד נישאו באוויר , כולם נשאו עיניים למורה והיא בתחושת ניצחון המשיכה להעביר את החומר כאילו הכל כרגיל. למשך עשר הדק'' האחרונות כמעט כל הכיתה הייתה שלה.רק לילדה אחת ניצנצו העיניים וירדו דמעות. חשבתי שבפעם האחרונה שראיתי נוער בוכה בגלל כאב מהותי שאינו קשור בכוכב נולד התרחשה בכיכר לפני 12 שנים. שאלתי את עצמי האם היום מערכת החינוך היא המעצבת את סף הבכי של ילדינו? ואם כן האם לא עשתה זאת בעבר, לפני 12 שנה? האם היום בשביל שמבוגר יוכל לעמוד מול 35 תלמידים ולהיות המורה שלהם או אפילו ה"מכוון" שלהם, הוא חייב לצרוח? האם אנחנו כבר לא מסוגלים להקשיב לזה שעומד מולנו ולראות את האחר? מערכת החינוך היא רק מדיום אחד שבו עובר הבילבול שמאז רצח "המורה" או "המכוון" של עם ישראל בעידן המודרני ועד לימינו. השאלה שנשאלת היא "מה ראוי/רצוי לעשות על מנת לשנות צורות התנהגות שאינן מטיבות עימנו?" 1. עלינו לשנות את תפקידו וייעודו של המורה- המורה חייב להפוך למשהו יותר דינמי שפחות מתקשר עם ידע אלא יודע לנווט ולסייע בשפע המידע הקיים. 2. נושאי הלימוד חייבים להיות רפלקסיביים יותר ולאפשר לכל משתתף למצוא דרכם את הנושא שמעניין אותו. 3. יש להטמיע בבתי הספר קידום ערכים ולא רק ציונים. ערכים סביבתיים וערכים אזרחיים שיביאו את הלומד לכבד את סביבתו, את עצמו ואת הסובבים אותו. 4. שימת דגש חזקה וחווויתית על כבודו של האחר. יצירת מסגרות שבהם נפגשים בני נוער האחד עם השני ומסייעים בהבנת שונותו של האחר וכבודו.
סיכומים נוספים אודות חינוך מאז רצח רבין. 4 תשובות לשאלה "מה עושים?"