עודד
שרמר ואיילה קמון מציגים את
ההוראה המשקמת של פרופ' קרל
פרנקנשטיין כתהליך הוראה המהווה פתרון לבעיות למידה והוראה. תהליך זה מהווה "אסטרטגיה דידקטית לפתרון הבעיה המגולמת בתסמינים הכלליים של היעדר ההפנמה של הנלמד, למידה לא-משמעותית, חוסר הנעה, הפעלת דפוסי חשיבה מוטעים, עשיית שגיאות חשיבה כדבר שבקבע והישגים לימודיים נמוכים" (שרמר, קמון, 1999: עמ' 143). למרות שפרנקנשטיין
עצמו מזהה את בעיות התפקוד האלו בקרב התלמידים טעוני-טיפוח כבעיה רגשית ולא כבעיה קוגניטיבית הוא אינו מציע לפתור בעיות אלו באמצעות טיפול פסיכולוגי, אלא באמצעות עבודת המורה. הנחתו היא שחולשתו הקוגניטיבית של התלמיד מונעת ממנו להפיק עזרה משמעותית מטיפול פסיכולוגי.
שרמר וקמון מציגים את הנחות היסוד האלו כאותם בעיות אליהם התייחס פרנקנשטיין אצל התלמידים טעוני הטיפוח, ואת שיטת ההוראה שלו, הם מציגים, כמורכבת משני הליכי הוראה מרכזיים: עיבוד התכנים בכיתה והיערכות
המורה לקראת ההוראה. אפיונו המרכזי של הליך ההוראה שהכותבים מכנים "עיבוד התכנים בכיתה" הינו אופי הלא-אינדוקטיבי. כלומר הוראה שאינה ממצפה מהתלמיד ליכולות הפשטה גבוהים בכוחות עצמו, אלא מציבה בבירור את החוק הכללי ומסייעת לתלמיד להכיר בכלליותו של החוק תוך הכרה בכך שהוא מתבסס על נתונים ספציפיים. (שם: עמ' 145). ייחודו של האפיון השני של השיטה, המכונה על ידי הכותבים "היערכות המורה לקראת ההוראה", מתבטא בכך שהשיטה מדרבנת את המורה להתעמת עם המשמעות האישית שהוא מגלה בחומר הלימודים עצמו. ובכך היא מפנה את תשומת הלב של המורה להליך ההבנה עצמו. משמעות ההבנה, אצל פרנקנשטיין, אינה זהה עם הכרתם של הנתונים השונים, אלא בקישורם בעיקרון כללי.
הרקע לצמיחתה של ההוראה המשקמת
ניצניה של שיטת "ההוראה המשקמת" של קרל פרקנשטיין, מופיעים בכתביו עוד בשנות הארבעים. במהלך שנות פעילותו הרבות של פרנקנשטיין בתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והחינוך התפתחה הגישה מ"דרך לטיפול נפשי בבעיות סיגול של צעירים חריגים לדרך טיפול בבעיות הלמידה של תלמידים רגילים מתרבויות שונות" (שם: עמ' 130). מטרתו הבסיסית של פרנקנשטיין היתה לתקן את אי-השיוויון האנושי במקורו, על פי הבנתו, בתנאי גדילה שהוזנחו על ידי החברה. אפשר להבין מטרה ז על רקע איפיונה של החברה הישראלית של שהתפתחה במדינה הצעירה: חברת מהגרים מורכבת. הולדתה של שיטה נעשתה מתוך המפגש הדיאליקטי של העקרונות העיוניים, הערכים החברתיים ושיקולי דעת מעשיים. (שם: 129). שרמר וקמון מציעים להבין את התהליך הדיאלקטי מתוך הפרדה ותיאור של המסגרת התיאורטית של השיטה, ההנחות האפיסטימולוגיות של השיטה והעקרונות החברתיים.
המסגרת התיאורטית
שיטתו של פרנקנשטיין צמחה מתוך מסגרת המושגים שפיתח על מנת לתאר אדם בתהליכי מעבר. תפיסתו שהתפתחה במהלך השנים לכדי תיאור אחיד וכולל של האדם בכלל ובמצב מעבר בפרט, הובילו אותו לפיתוח היסודות לשיטת "ההוראה המשקמת" ככלי להתערבות חברתית מוחשית כמו גם ככלי בוחן תיאורטי לתורתו. תורת האישיות של פרנקנשטיין מתארת את האדם, במונחי יחסים בין אישיים ולא כיחידה סגורה. תורה זו מנסה לכלול בתיאור האישיות לא רק את התחום הרגשי אלא גם את תחום החשיבה. תורה זו מציגה שני יסודות נפשיים דומיננטיים השלובים זה בזה, הרגשי והבינאישי. שני יסודות אלה מפקחים, על פי שיטתו, על תפקודי האישיות ובכללם גם התפקוד הקוגניטיבי. המושג הרגשי "ביטחון בסיסי" מאפשר להוויה הנשית התקינה לתפקד ואילו חסרונו של "ביטחון בסיסי" הינו הסיבה לתפקוד הלקוי שלה. הסיבות לחסרונו של הביטחון הבסיסי נעוץ בתחומים רבים מצורת החיים של תנאי עוני ועד לאופי הקשר של הילד עם ה"אחר".
האופטימיות של גישתו של פרנקנשטיין נובעת מתוך כך שהוא ראה בחסך זה חסך משני והפיך. בעזרת טיפול סוציאלי-חינוכי נכון ניתן לדעתו לשקמו. לשם כך הוא הבדיל בין פיגור ראשוני שאינו ניתן לתיקון לבין פיגור משני אשר ניתן לשיקום גם בתקופת ההתבגרות של ההוויה הנפשית. הבחנה זו היא שדירבנה אותו לפתח שיטת התערבות משקמת. טעון הטיפוח, נתפס בעיניו כתלמיד ש"בטחונו הבסיסי קופח, ושבעקבות החסך הזה אבדה או נחלשה יכולתו להתמודד באופן אמיתי עם מה ש'מחוץ לו'" (שם: עמ' 135). חולשתו מתבטאת גם כחולשה קוגניטיבית המונעת מהטעון טיפוח לעבור תהליך שיקומי פסיכולוגי בהצלחה. ולכן התמקד פרנקנשטיין בדרכי החשיבה של התלמיד ולא רק כאמצעי אלא גם כמטרה: "חיזוקו נועד לחזק את הביטחון הבסיסי, שהוא התנאי ליכולת קוגניטיבית תקינה" (שם 136).
על מנת להשיג את תהליכי ההפנמה וההנעה למימוש היכולת של התלמיד, על המורה עצמו להתעמת עם החומר הנלמד ולתת את דעתו על תגובות החשיבה הצפויות והמשוערת של תלמידיו. (שם: 149). ההוראה המשקמת מעונינת בדרכי של החומר ובעיבודם המנטלית ולכן היא מחייבת את המורה להכיר בתהליכים אלה הן בעצמו והן בתלמידיו. דמות המורה האידיאלי המצטיירת על פי עקרונות שיטת ההוראה המשקמת הינה דמות המזהה עם ערכים כאוטונומיה, רציונלית של החשיבה, אחריות אישית. והיא אמורה לתפקד מתוך עירנות אנליטית מתמדת לתהליכי החשיבה של התלמיד.
לסיכום גישת ההוראה המשקמת התפתחה במקור כשיטה חינוכית טיפולית המיועדת לתלמידים אשר לוקים בתהליכי החשיבה שלהם. שיטה זו נשענת באופן בסיסי על עולם מושגים ברור המגדיר את האדם בכלל ואת האדם במצבי מעבר בפרט. עפ"י תפיסת עולם זו הפיגור הקוגניטיבי ממנו סובלים התלמידים נובע מחוסר ביטחון בסיסי הקשר לעולמו הפיסי והתרבותי. פיגור זה הינו משני וניתן להתערבות ולתיקון בגיל ההתבגרות. שיטת ההוראה המשקמות מכוונת , אם כן, לתיקון החשיבה הקוגניטיבית של התלמיד בעזרת כלים דידקטיים "לא אינדוקטיביים" במובן של הצגה ברורה ומוחשית של העקרונות הכלליים של כל תחום נלמד. הדרישות ששיטת הוראה זו מציבה למורים המעוניינים ללמד בשיטה זו הינם מורכבים ומחייבים השכלה רחבה ועירנית אנליטית מתמדת. עם זאת, שרמר וקמון מציגים את ההתפתחות בגישת ההוראה המשקמת מגישה המכוונת לנזקקים לשיטת הוראה כללית (שם 159) יותר ויותר רואים מורים בהוראה המשקמת שיטה דידקטית המתאימה לכלל אוכלוסיית התלמידים ולא לחלשים ביניהם בלבד.
סיכומים נוספים אודות ההוראה המשקמת – התיאוריה והשיטה בהתפתחותן