הטענה הבסיסית של שלמה בק היא שמודל ההוראה הנפוץ, המקובל והמבוסס אינו עומד בקריטריונים של אימות פילוסופי או מדעי ומבחינה מעשית
היא אינה יעילה. למודל זה קורא בק מודל "המסרן". מודל זה מניח כי הילד נולד "לוח חלק" ותפקיד המורה למסוף לתוכו, ערכים, ידע ותרבות בהתאם לתוכנית הלימודים. בק מציג גישות אלטרנטיביות
להוראה הנכונות יותר מבחינה מדעית ופילוסופית אך מצביע גם על הסיבה מדוע גישות אלה לא תוכלנה להתבסס במערכת החינוך הקיימת.
הסיבה החשובה ביותר, לדעתו, היא שלא ניתן להכשיר מורים לגישות אלטרנטיביות בהוראה כל עוד המכשיר עצמו, כלומר המוסד המכשיר מורים, פועל על פי מודל המסרן. וכך ממשיכה המערכת הסמינרית להכשיר מורים אשר פניהם לעבר ולא אל העתיד.
בין האלטרנטיבות למודל ההוראה שמציג בק, ישנה אחת שהוא מדגיש שהיא מודל שרצוי לנסותה להוראה – גישת "החוקר". גישה זו גורסת שבעולם שבו הידע משתנה ומתפתח במהירות, התוכן פחות חשוב מאשר יכולת הלמידה. במודל זה המורה והתלמידים מהווים קהילה חוקרת המתקדמת תוך כדי רפלקסיה על דרך הלמידה עצמה.
ההצעה החשובה ביותר של בק היא הקמת מחלקה אוניברסיטאית החוקרת הן את מודל ההוראה והן את הכשרת המורים. מחלקה כזו תאפשר גם ביקורת ותיקון על מודלים קיימים וגם ניסוח מודלים חדשים. בשיטה זו יש להבטיח את התבססותם של מודלים להוראה חדשים ומוצלחים יותר ממודל "המסרן" המתאימים למאה העשרים ואחת.
סטודנטים רבים במוסד להכשרת מורים בוודאי נתקלים במודל הוראה כזה או אחר בקורסים השונים. המאמר מחדש בעיקר בהעלאת הטענה שתהליך
ההכשרה להוראה עצמו הינו על פי מודל "המסרן" ואופי ההכשרה שהסטודנטים עוברים יקשה עליהם להתנסות ולהצליח במודל הוראה אחר.
הקשר לחיי אנשי החינוך
המתכשר להוראה, השומע פעמים תכופות את המושגים "למידת חקר", "רפלקסיה", "הבנייה" ו"דרכי הערכה חלופיות", נותר די מבולבל ביחס לעבודת ההוראה עצמה. הניסיון ליישם זאת בכיתה ללא דרך קבלת משוב ברורה, וללא סביבה תומכת למידת חקר הינו פעמים רבות עקר ומתסכל. אך חשוב מכך, דרך זו הינה לא "טבעית" למתכשר להוראה מכיוון שלא ספג אותה מתוך דגם ההכשרה הקיים.