האם תלמידים העוסקים בספורט תחרותי הם פחות אלימים מתלמידים אחרים?

האם תלמידים העוסקים בספורט תחרותי הם פחות אלימים מתלמידים אחרים? תקציר בתיאוריה ובספרות המחקר אין הסכמה על השאלה אם העיסוק בספורט תורם להגברת האלימות, או להפחתתה. מחקרים אחדים הצביעו על רמות גבוהות של אלימות, מילולית וגופנית, בקרב ספורטאים ואף בקרב צופים בתחרויות ספורט. בין התיאוריות המסבירות קשר זה, בולטות שתי תיאוריות: תיאורית התסכול-תוקפנות ותיאורית הלמידה החברתית. לעומת זאת, תיאורטיקנים וחוקרים אחרים טוענים שהשתתפות בפעילויות ספורט מפחיתה את התוקפנות ואת ההתנהגות האלימה. גם חוקרים אלה נסמכים על מספר תיאוריות, תיאורית העידון/שחרור לחצים, התיאוריה ההתפתחותית, תיאורית ההון החברתי ותיאורית "החבורה המובילה". המאמר מציג תיאוריות אלה ובוחן האם בישראל יש הבדל בין תלמידים העוסקים בספורט תחרותי לבין אלה שאינם עוסקים בספורט תחרותי ברמת האלימות המדווחת ובמאפיינים נוספים הקשורים לתיאוריה ההתפתחותית, ומנסה לברר איזה משתנים מסבירים את רמת האלימות המדווחת של התלמיד. במחקר השתתפו 2,239 תלמידים ותלמידות, שנדגמו מתוך 40 בתי ספר במחוז המרכז ובמחוז חיפה. בניתוח מודל של נתיבים לא נמצא קשר בין השתתפות בספורט תחרותי לבין רמת האלימות של התלמיד המדווחת בידי התלמיד עצמו, אך נמצא שלעיסוק בספורט יש קשר ישיר וחיובי לתפיסת הקשר עם בני המין השני (הספורטאים תופסים את עצמם כמקובלים יותר); קשר ישיר חיובי עם הדימוי העצמי החיצוני ועם הדימוי העצמי הכללי וקשר ישיר חיובי חזק עם דימוי הכושר הגופני. המשתנים המסבירים אלימות הם מין ומספר משתנים של דימוי עצמי ושל תפיסת הקשר עם הורים ועם חברים: נמצא שבנים אלימים יותר מבנות; ככל שתלמידים תופסים את הקשר שלהם עם ההורים באופן חיובי יותר וככל שהדימוי העצמי הכללי שלהם גבוה יותר, כך רמת האלימות המדווחת נמוכה יותר; מצד שני, ככל שתפיסת הקשר עם בני המין השני חיובית יותר, וככל שהדימוי העצמי החיצוני גבוה יותר, התלמיד מדווח דווקא על אלימות גבוהה יותר. ממצאי המחקר תומכים, אם כך, בחלק מההשערות הנובעות מן המודל ההתפתחותי, אך לא בהשערה שספורט מפחית התנהגות אלימה. המלצות המחקר הן שיש לחקור באופן מפורט יותר את התנאים שבהם אמנם תתרחש הפחתה כזאת.