שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים: אינטגרציה מול הכללה

מודל האינטגרציה
אינטגרציה כמושג פדגוגי קשורה למגוון רחב של תחומים. בהגדרתה, אינטגרציה היא מהלך של מיזוג חינוכי בין תלמידים בני קבוצות חברתיות שונות ובמקור שימשה בעיקר לצורך שילובם של תלמידים מקבוצות אתניות שונות באותה מסגרת לימודית. בהמשך, יושם השילוב גם בקבוצות תרבותיות, סוציו אקונומיות ואינטלקטואליות שונות.
במחקר של אונסקו על יישום אינטגרטיבי הוגדרה האינטגרציה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים כ "סיפוק הצרכים הייחודיים של כל ילד, בהתאם ליכולתו של בית הספר לספק צרכים אלו".
מנקודות מבט תיאולוגיות ופילוסופיות, מוצבת זכותו הבסיסית של כל ילד לחינוך שווה כעומדת מעל הכל. התנועה האינטגרטיבית דחפה לעבר חינוכם של תלמידים עם מוגבלויות חמורות בקרבה לעמיתיהם בני אותו גיל הלומדים בחינוך הכללי, כדי לאפשר להם ליצור יחסי חברות עם תלמידים שאינם מוגבלים. בבתי ספר הפועלים בשיטת האינטגרציה התלמידים בעלי המוגבלויות לומדים בכיתות מיוחדות שממוקמות בתוך בית הספר, והאינטגרציה עם התלמידים "הרגילים" מתבצעת מחוץ לשעות ההוראה (הפסקות, אירועים בית-ספריים, ארוחת צהריים וכו'').
היות ומבחינה יישומית, אינטגרציה היא מילה כוללנית מדי, קיימות וריאציות שונות ליישום המודל, החלק מכיתות קטגוריות לפי סוג המגבלה, דרך כיתות רב-קטגוריות ועד כיתות שאינן קטגוריות. וריאציה נוספת היא כיתות הבנויות לפי כישורי התלמידים והצרכים החינוכיים שלהם (ולא על פי מוגבלותם).
המתנגדים לגישת האינטגרציה מציבים טענות נגד הבידול של התלמידים. בין טענות אלו ניתן למנות: יצירת סטיגמות על התלמידים בעלי המוגבלות; חוסר אפקטיביות בניהול זמני הלימוד; חוסר תיאום בין המורים ועוד.
מודל ההכללה
עם התקדמות העולם המודרני ומרכוז זכויות האזרח, גברו הקולות נגד מודל האינטגרציה והתגבשה לה תפיסה המכוונת לשילוב מלא יותר של הילד בעל הצרכים המיוחדים. מתוך ראיה כי כל בני האדם שווים, נולד (בשנת 1978) המודל המכליל, ובשנים האחרונות הוא תופס מקום מוביל בשילוב ילדים.
מודל ההכללה קובע כי ילדים בעלי צרכים מיוחדים ישולבו בכיתות לימוד רגילות, כאשר החינוך המיוחד יגיע אליהם לכיתה הרגילה: עזרי חינוך מיוחדים, התאמת תכנית הלימוד הכוללת גם לצרכיהם, תמיכה של מורים "רגילים" ועוד. התפיסה ההכללתית מפחיתה (ובמקרה של "Full Inclusion" – אפילו מבטלת) את הצורך בחינוך המיוחד.
מבחינתו של הילד בעל הצרכים המיוחדים, שילובו בכיתה רגילה היא הזדמנות לחשיפה את העולם הנורמטיבי והשתלבותו בתוכו. לימודים במסגרת רגילה מקנים לילד אפשרות לפיתוח אישי, הסתגלות סביבתית ויצירת קשרים חברתיים עם שווים לו ושונים ממנו. נראה כי אין ספק ששילוב שכזה ישפר את הדימוי העצמי של הילד בעל הצרכים המיוחדים ובמקביל תושגנה גם המטרות הפדגוגיות, דהיינו – למידה ורכישת ידע.
גם הילדים "הרגילים" יוצאים נשכרים משילוב של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בכיתתם: הם לומדים להכיר את השונה מהם וללמוד כי מבחינות רבות השוני מיטשטש תוך כדי ההוויה היום-יומית. הם לומדים לקבל את הילדים בעלי הצרכים המיוחדים ולפתח גישות חיוביות כלפי בעלי צרכים מיוחדים בכלל.
כחברה מודרנית, התופסת עצמה כשוויונית וליברלית, אנו שמים את זכויותיו של האדם במרכז. גם לילד בעל הצרכים המיוחדים יש זכויות שאינן נופלות בחשיבותן מזכויותיו של ילד "רגיל": הזכות לחינוך שוויוני, הזכות לעצמאות מחשבתית והזכות להתמודד על מקומו החברתי בצורה שווה. זוהי חובתה של החברה (ונציגיה – הרשות המחוקקת והמבצעת) לעשות כל שביכולתה להביא לשילוב מיטבי (ולאו דווקא מירבי) של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים במסגרות החינוך הרגילות.