המקרה של רמייה ושקר בקנה מידה מחקרי נבדק על מדגם של
תלמידי תיכון מבתי ספר חילוניים (ציבוריים) ובתי ספר דתיים. מטרת
המחקר הייתה למדוד את רמת ההנמקה/ההצדקה המוסרית. לא היה שוני בין תלמידי תיכון מבתי ספר חילוניים או דתיים לגבי רמת ההנמקה המוסרית , ושתי הקבוצות שיקרו ורימו באותה מידה : 70% מקרב תלמידי בתי הספר הדתיים לעומת 79% בקרב
התלמידים מבתי הספר החילוניים שקרו או רימו במחקר. לא הייתה התאמה (קורלציה) בין רמת ההנמקה המוסרית להתנהגות המוסרית. למרות שמוסר נראה כתכונה נרכשת של היחיד, ההתנסויות המשפיעות על התפתחותו (של המוסר) אינם לגמרי ברורים. עובדה זו נכונה במיוחד לגבי התפקיד שממלא החינוך הדתי לפיתוח רמת המוסר. קיימת הנחה כי חינוך דתי קשור בדרך כלשהי לפתוח ערכי מוסר גבוהים יותר , ומתוך כך, מקדם נטייה להתנהגות
מוסרית. להרבה רעיונות בסיס מוסריים ישנם הקשרים דתיים חזקים. וכמה חוקרים אף מצאו קשר בין השניים (בין התנהגות מוסרית וחינוך לערכי דת – המתרגמת). (וויט & קוקס, 1967; מק''קלאוזי , 1967) טענו כי אווירה של בית ספר דתי כופה ומזרזת את תהליך הלמידה המוסרי , אם כי מספר מועט של תלמידים הראו הלכה למעשה את הקשר בין השניים (חינוך דתי ומוסר – המתרגמת). מספר מחקרים מוקדמים מדדו את הקשר בין חינוך דתי ובין מספר אספקטים של הנמקה מוסרית . בוהם ( 1962) , מורן & ג''נינגס (1983) מצאו כי בהשוואה לתלמידי בתי ספר חילוניים, תלמידי בתי ספר קתוליים ביצעו יותר "שיפוטים מכוונים" , שאותם פרשו כמשקפים רמה גבוהה יותר של הנמקה מוסרית. באופן דומה , וויט & קוקס ( 1967) מצאו כי תלמידים שרכשו השכלה דתית היו יותר מתקדמים ביישום הקריטריון של כוונה בהערכה המוסרית, בהשוואה לתלמידים שלא אומנו לכך. בניגוד לכך , ארמסבי ( 1971) לא מצא כל הבדל ביכולת לבצע שיפוט מבוסס כוונה , כאשר תלמידי בי"ס דתיים הושוו עם תלמידי בי"ס חילוניים. טוריאל (1966) מצא כי תלמידי בי"ס פרוקיאליים (קהילתיים, מסורתיים) פיגרו לעומת תלמידי בי"ס חילוניים בהתקדמותם ברמת ההתפתחות המוסרית. מחקרים עכשוויים על מוסריות מבדילים בין הנמקה/טיעון מוסרי (התהליך הקוגניטיבי שנעשה בו שימוש על מנת להגיע להחלטות בעלות השלכה מוסרית) לבין התנהגות מוסרית. ( פעולות מכוונות שמבוצעות במצבים שדורשים רמה מסוימת של מחייבות מוסרית) (היילברון & ג''ורג''ס, 1990).למרות שבשניהם מעורב המאמץ להתמודד עם מה שנקבע ע"י החברה כנכון או פסול , ישנו הבדל בין הידיעה מה נכון או פסול, לבין הביצוע. העובדה שאדם נתון להשפעות מוסריות חזקות, אינה מבטיחה שהיא או הוא ינהגו באופן מוסרי. הופמן (1963) . קולברג, (1976) טען כי הרמות הגבוהות של הנמקה מוסרית , משקפות דרכים הולמות יותר לפיתרון קונפליקט מוסרי , ולכן מקושרות לפעולה מוסרית. אולם רוב ההוכחות שהוא סיפק להוכחת טיעון זה היו מבוססות על ראיונות עם מספר מצומצם של נבדקים (למינג, 1978). מחקרים אימפריים על התנהגות מוסרית והנמקה מוסרית הם מעורבים . כמה מן המחקרים מצאו מתאם חיובי בין שני המשתנים (הנמקה מוסרית והתנהגות מוסרית – המתרגמת) , בעוד מספר כמעט שווה של מחקרים לא מצאו כל מתאם. ( ראה בלסי, 1980). במחקר שנועד לבדוק את הקשר בין הנמקה מוסרית, השפעה מצבית , והתנהגות של רמייה , למינג (1978) יצר את מבחן המגדיר הנושאי (רסט, 1976) ואת מבחן המעגלים ( הרט, שורן & מיי, 1928) לתלמידי קולג''. הוא מצא כי סטודנטים שהשתמשו ברמה גבוהה יותר של הנמקה מוסרית , רימו פחות מאשר אלה בעלי רמה נמוכה יותר של הנמקה מוסרית , אם כי ממצאים אלה לא עמדו בכל מצבי המבחן. באופן ספציפי, אותם נבדקים שהיה להם ניקוד גבוהה בהנמקה מוסרית, רימו באותה מידה , כאשר רמת הפיקוח על הבחינה ירדה, או כאשר האיום של תוצאות שליליות כתוצאה מהתפשות במעשה המרמה , היו נמוכים. גוטמן (1984) בדק הן חשיבה מוסרית והן התנהגות מוסרית (רמייה) במדגם של בני כיתה ו'' בבתי ספר חילוניים ודתיים בישראל. למרות שבתוצאות מחקרו, התלמידים הדתיים הראו רמה גבוהה יותר של הנמקה מוסרית, הם נטו להיכנע לנסיבות מפתות והראו התנהגות של רמייה , הגבוהה יותר מאשר בקרב התלמידים בבתי הספר החילוניים. נמצאו מתאמים נמוכים בין מדדים שונים של הנמקה מוסרית, לבין ההתנהגות המוסרית עצמה. במחקר הנוכחי, נבחן הקשר בין הנמקה מוסרית והתנהגות מוסרית בהקשר לשני מצבים קיצוניים של קונפליקט מוסרי (שקר ורמייה) בקרב תלמידי תיכון חילוניים ודתיים. שיטה משתתפים המשתתפים (בניסוי ) היו 221 תלמידי תיכון (כיתות 9-12) שהוריהם השיבו בחיוב לגבי ביצוע המחקר. 90 התלמידים מבית הספר התיכון הדתי כללו 37 בנות ו- 53 בנים שלמדו בבתי ספר קתוליים באזור עירוני גדול במערב התיכון (ארה"ב). רוב התלמיד) למדו קודם לכן בבתי ספר יסודיים קתולים. תלמידי בתי הספר החילוניים ( סה"כ 131, 70 בנות ו- 61 בנים) למדו בבתי ספר תיכון פרטיים באותו אזור גיאוגרפי של בתי הספר הקתוליים. בתי הספר נבחרו לשקף מצב סוציו-אקונומי דומה. בני שתי הקבוצות היו בטווח הגילאים של 14-18 שנה. כלי מחקר נעשה שימוש במבחן המגדיר הנושאי של רסט (ד.י.ט) (רסט, 1990) על מנת למדוד הנמקה מוסרית. מבחן ה- ד.י.ט הינו כלי מדידה תקף ומהימן ( רסט, 1976) של התפתחות מוסרית ,המבוסס על התיאוריה של קולברג. הוא מורכב מ- 6 סיפורים שבהם דילמה מוסרית, ובעקבותיהם שאלון אמריקאי הבוחן כיצד היה על הדמות הראשית לנהוג בכל מקרה. כמו כן על התלמידים היה לדרג את החשיבות של 12 נושאים רלוונטיים בהקשר לפתירת הדילמות שבסיפורים. לבסוף, על התלמידים היה לבחור את ארבעת הנושאים החשובים ביותר , ולדרגם דרוג נוסף. מאחר וכל נושא מיצג רמת שיפוט מוסרי, בחירת המשתתפים לגבי הנושאים החשובים ביותר משמשים ככלי מדידה של הנבדק, לגבי רמתו של הנבדק בהנמקה מוסרית. ניקוד ה- P שנובע ממבחן ה- ד.י.ט מיצג את אחוז רמת ההנמקה המוסרית של הנבדק, ברמה הגבוהה ביותר של הנמקה מוסרית, לפי התיאוריה של קולברג לגבי התפתחות מוסרית. ככזה, הניקוד יכול לנוע בין 0 – 100 . 0= חוסר בהנמקה מוסרית ברמה הגבוהה ; 100= הנמקה מלאה ברמה הגבוהה. רסט ( 1979) מצא, שתלמידי תיכון באופן טיפוסי מקבלים ניקוד P בטווח שבין 30-39. ניקוד ה- P של ה- ד.י.ט נמצא מהימן (דוידסון ורובינס, 1978) ותקף (רסט, 1990). שקר ורמייה – בפני הנבדקים הוצגו שתי משימות שבהם היה להם מניע לרמות ו/או לשקר. שני הכלי המדידה הנ"ל תוכננו לאפשר מדידה של התנהגות לא ישרה . מבחן המעגלים המקורי של הרסטשורם ומיי (1928) שימש ככלי מדידה של רמייה. במבחן זה, על המשתתפים היה לנסות ולשנן את המיקום של 10 מעגלים בגדלים שונים ע"ג דף נייר. אז היה עליהם לעצום עניים ולנסות למקם את המספרים 1-10 במעגלים . אחרי 5 ניסיונות, על המשתתפים היה לרשום את מספר העיגולים שבהם הצליחו למקם נכון את המספרים. כמניע לרמייה, נאמר לתלמידים שהם יכולים לצבור ניקוד נוסף, לציון הסופי בכיתה , באם יצליחו היטב בבחינה זו. כמו כן נאמר להם שהציון הממוצע של תלמידי תיכון במשימה זו היה 27 נקודות. זה היה מספר מזייף, שעודד את הצורך לרמות. על מנת להשיג בסיס השוואתי להתנהגות ישרה, נערך מבחן העיגולים לקבוצת ביקורת של מתבגרים באופן יחידני, להם נקשרו העיניים בזמן הבחינה. בוחן רשם את הניקוד , ובכך מנע כל אפשרות של רמייה . אותם נבחנים "ישרים" (בעל כורחם – המתרגמת) השיגו התנהגות ישרה ביותר (בגלל העיניים החסומות). הניקוד הממוצע של קבוצת הבקרה היה 10.67 . כל תלמיד שהציג ניקוד מעל 22 (רמה שלישית מעל הנורמה) הוצג כמרמה. הניקוד הממוצע במבחן היה קרוב לזה שאליו הגיע למינג (1978) , שהשתמש באותה פרוצדורה לגבי תלמידי קולג''. גם הוא השתמש בחלוקה לנורמות כבסיס לרמייה. בנוסף למבחן העיגולים, ניתן לתלמידים שאלון, בו הם נשאלו האם הם רימו במבחן העיגולים. שאלון זה הפיק רשימה מעודכנת של מרמים ע"י הוספת אלה שהודו כי רימו אך לא השיגו ניקוד הגבוהה מ- 22 . בנוסף השאלון אפשר לזהות את אלה שהשיגו ניקוד גבוהה במדד הרמייה אך לא הודו בכך. תהליך הנבדקים נבחנו במהלך שיעור אחד, שנמשך בין 45-50 דקות. לכל שאלוני המבחן ניתן מספר קוד , כך שהמבחנים היו אנונימיים . התלמידים סיימו את מבחן ה ד.י.ט , השתתפו במבחן העיגולים ואז מלאו את השאלונים שהראו מי מהם היה לא ישר. לאחר איסוף הנתונים, סופר לתלמידים על המטרה האמיתית של הניסוי. תוצאות מתוך 221 תלמידים שהשתתפו , 73 ( 32%) הוצאו מכלל הניתוח של ההנמקה המוסרית (חלק א'' של הניסוי- המתרגמת) , מאחר ותשובותיהם הראו תשובות לא רציניות כמו: חוסר בנתונים, סימון תועה או דרוג חסר אבחנה. הוצאתם מן הניסוי הייתה מבוססת על קריטריונים אותם קבע רסט (1990) . הנתונים של 148 התלמידים הנותרים שמשו לניתוח ההנמקה המוסרית. הניתוח המוסרי ההתנהגותי (החלק השני – מבחן העיגולים – המתרגמת) כלל את כל המשתתפים (221 תלמידים- המתרגמת). החציון והסטנדרט של ניקוד ה- ד.י.ט בין האוכ'' הדתית והחילונית, מדווחים בטבלה מס'' 1. כפי שניתן לראות בטבלה, מבחן T לא הראה הבדל משמעותי בין תלמידי תיכון דתיים וחילוניים , במה שקשור להנמקה מוסרית. כלומר, תלמידים בבתי ספר דתיים לא הראו רמת הנמקה מוסרית מתוחכמת יותר מאשר תלמידים חילוניים. זאת בכל אופן לפי המדדים של מבחן ה- ד.י.ט.. על מנת לבחון ממצאים אלה לעומק, חישבנו את מספר התלמידים שהשיגו ניקוד הגבוה מ- 42, שמצביע על רמה גבוהה במיוחד של הנמקה מוסרית (רסט, 1990). הקבוצות הדתית והחילונית הכילו אותו אחוז של בעלי רמה גבוהה בניקוד (25% מול 23