"כבד את אביך ואת אמך" הוא אחד מעשרת הדיברות המנחים את האדם בחייו,
כאשר כל אדם נדרש לכבד את הוריו שילדו וגידלו אותו למצוות
ולמעשים טובים.
בטקס הכתובה עליו חותם החתן ביום נישואיו הוא מתחייב להוקיר, לכבד, לפרנס ולספק את כל צרכיה של אישתו.
המציאות היא לעיתים שונה מהקו המנחה הזה, ואני מבקש להציג קטע ממחזה נפלא בשם "שבעה" אשר נכתב על ידי המחזאי שמואל הספרי.
במחזה "שבעה" מתבצע חשבון נפש נוקב בין אישה ובני משפחה כאשר האב
נפטר בפתאומיות.
לאחר מות האב ,עוד בימי השבעה, האלמנה מחליטה לרכוש לה חלקת קבר ליד בעלה של אחותה שתלה עצמו, אותו העריצה ואהבה האישה כל חייה.
ילדיה מזדעזעים מהמעשה של אימם, ואז האם לראשונה בחייה פוצה פה וסוגרת חשבון עם ילדיה ועם בעלה המת, שהיו אמורים לכבד אותה.
לפני דברי האם, הבן החייל פונה לאחיו הבוגרים ואומר להם :
"אמרתי לכם ביום שאבא נפטר. היא הרגה אותו, ולא יעזור לכם להתעלם מזה.
אתם התחתנתם, עזבתם את הבית –אבא ואימא עניינו אתכם בתור כספומט.
אני הייתי כאן, אני ראיתי הכול, שמעתי הכול … - מקרה עצוב – הוא אוהב אותה,
היא לא אוהבת אותו, ולרוע המזל זה ההורים שלנו".
האם של הספרי מדברת בשם אימהות רבות אחרות, אשר חוות על בשרם חיי ניצול מצד הילדים והבעל, לא מגיעות למימוש עצמי והן מתייסרות ושותקות כל חייהן.
האם פונה ואומרת להם את הדברים הקשים הבאים :
"אז מה, פתאום, אימא מעניינת אתכם ?
פתאום החיים של אימא מעניינים אתכם, יושבים אצלי פה בבית ועושים לי חשבון עם מי אני הולכת לשכב אחרי המוות. אני מצפצפת עליכם, כמו שאתם מצפצפים עלי.
מה הייתי בשבילכם ? מה הייתי בשביל אבא שלכם ?
אימא תני, אימא תקני, אימא תעשי לי, תנקי לי, תכבסי לי – והבן אדם איפה ?
והאישה איפה ?
כן, קראו לי אווה – כשעוד הייתי בן אדם קראו לי אווה.
כשבאנו לארץ נהייתי דבורה. שבי בבית, דבורה, ותעשי דבש, דבורה.
אל תעבדי, דבורה, אני אעבוד. אני אפרנס, אני אעשה הכל, את שבי בבית ,
גדלי את הילדים.
ארוחת צהריים, דבורה. ארוחת צהריים ? למה אני ? זה התחביב שלי ? זה הכישרון שלי ?
עד גיל עשרים אני בן אדם רגיל, הופך עולמות, מתכנן עולמות.
את כל המשפחה שלי הובלתי והצלתי שם ביערות, אצל הגרמנים.
אבל פה ? יש לי שכל להיות פרופסור, רופא, מהנדסת, עורך דין, מנהל מפעל, גולדה מאיר -
ומה אני ? כובסת ? מבשלת ?
ותסתכלו על עצמכם – זה הגדול – סמרטוט אצל אשתו, סמרטוט בעבודה, מתחבא בצבא קבע עם משכורת רעב רק כדי לא לצאת החוצה, לעולם.
בוגד קטן ומושתן כשאשתו בהיריון, חי על חשבון אחרים.
החתונה שלך, הנישואין שלך, האישה שבחרת
לעצמך – למה ? עבור מה ? עבור אוטו שהבטיחו לך ודירה יד שנייה שלושה חדרים ארבעה כיווני אוויר ?
חיים שלמים הרסת לעצמך כי התעצלת לחסוך לאוטו.
"אבא, אבא" – בדבר אחד תהיה בטוח – שאם היה משהו שהעסיק את אבא שלך ברגעים האחרונים שלו, זה הבן הבכור שלו שהעדיף כסף על פני אבא שלו.
(פונה אל הבת) ואת ? מה את ? איפה המשפחה שלך ? מי זה התורכי הקטן שמצאת לך ?
זה בעל ? זה חיים ?
בגרות עשר בכל המקצועות, תואר ראשון בהצטיינות, מרצה באוניברסיטה, ומה עשית עם זה – אלוהים אדירים, התחתנת עם חנות בגדים… התחתנת עם בעל חנות אופנת נשים שלא מבין מה הספרים שאת קוראת – ריקה, תגידי מה שאת רוצה, זה לא סתם שאין לך ילדים – את לא רוצה ילדים.
חרבנת לעצמך את החיים, ואת לא רוצה שותפים.
עוד לא בת שלושים ושתיינית. עוד לא בת שלושים ומסתירה בקבוקים מתחת לכיור.
שותה וודקה של יריחו. ממלאת וודקה בבקבוקים של אקונומיקה שניסים לא ירגיש.
וכולם מרחמים עלייך – עם מי היא נשואה.
אני מרחמת עליו, על ניסים, שאת לא שווה את קצה הציפורן שלו.
בטוב הלב שלו ובאהבה שלו אלייך.
אושר גדול גרמת לאבא שלך, אושר ענק ! סיבה לחיות !
וזה השלישי – החייל הבכיין. מה אתה רוצה ?
עם מי אתה ברוגז ? מה עשו לך ? לא האכילו אותך, לא החליפו לך סדינים,
מה אני חייבת לך ? בכוח, בציפורניים החזקנו לך בית עד גיל שמונה עשרה
שלא תסבול חס וחלילה.
לא מוצא חן בעיניך מה שראית בבית ? לא מוצא חן בעיניך היחסים שלנו ?
תגדל ,תתחתן, תראה לי איך אתה עושה את זה אחרת כמו האחים שלך.
אנחנו התחתנו כשאי אפשר היה לבחור, כשלא נשאר אף אחד,
כשאהבה היתה מילה מיותרת.
אתם יכולתם לבחור, ותראו מה בחרתם.
עכשיו תסתלקו מכאן , החוצה – זה עדיין הבית שלי שקניתי בכספי.
רק שלי. הכיסא שלי, המיטה שלי, השולחן שלי.
תגמרו את ה"שבעה" ותסתלקו".
הקטע מדהים בחריפותו ושנינותו וכל המוסיף רק גורע…