עושר העמים בשלושת הפרקים הראשונים בספרו "עושר העמים" עוסק
אדם סמית בעיקרון
חלוקת העבודה, והאופן בו יישומו מביא לשיפור בפריון העבודה - שהוא צעד הכרחי אל עבר השפע הכלכלי. בדברו על חלוקת
עבודה מתייחס סמית לפירוק שרשרת הייצור לשלבים שונים וחלוקתה בין עובדים שונים. הקשר בין חלוקת עבודה זו לבין השיפור בפריון עומד בלב חיבורו של סמית, לצד פירוט על מקורותיה של תופעה זו ומגבלותיה.
סמית טוען כי השיפור בפריון העבודה הוא פועל יוצא של חלוקת העבודה, ומביא לכך 3 הסברים:
התמחות העובד: חלוקת העבודה מצמצמת את מספר הפעולות להן נדרש העובד, ומביאה אותו להתמחות רבה ככל האפשר בתחומו – התמחות המשפרת את פריון העבודה.
חיסכון בזמן המתבזבז במעבר בין עבודות: על פי סמית, כאשר אדם עובר בין פעולות הוא עושה זאת בנחת, מה שמביא לניצול בלתי יעיל של הזמן. מכאן, שביטול בזבוז הזמן על ידי חלוקת העבודה והתמקדות בפעולה אחת יביא לביטול הפגיעה בפריון.
שימוש במכונות: סמית מציג את השימוש במכונות, אשר מביא בהכרח לשיפור בפריון העבודה, כאחד התוצרים של חלוקת העבודה. לטענתו, השימוש במכונות נוצר פעמים רבות בשל התמקצעותו של האדם בפעולה אחת. התמקצעות זו מביאה לכדי התמחות מלאה עם הפעולה, דבר המאפשר לאדם לחשוב על פיתוח מכונות לשיפור העבודה.<1>
כל מקצוע בו ניתן יהיה ליישם את עיקרון חלוקת העבודה ייהנה מגידול בפריון, ובכך תיתרם החברה. סמית מתאר את תוצאותיה של חלוקת העבודה במונחים אוטופיים: הגידול בפריון "הוא שמחולל בחברה המנוהלת כהלכה אותו שפע כללי, המגיע עד המעמדות הנמוכים ביותר בעם".<2> סמית אינו מתייחס לצורך במנגנון כלכלי לחלוקת העושר כך שיגיע למעמדות הנמוכים; ייתכן שהוא רומז לכך בדברו על ניהול כהלכה. אם אכן האמין סמית כי הגידול בפריון יתחלק באופן שווה בין מעמדות החברה ולא יתרכז בידי בעלי הון, ניתן לראות בכך בעיני טעות קשה המודגמת על ידי המציאות באופן יומיומי.
סמית מדגים את עיקרון חלוקת העבודה ותרומתו לשפע הכלכלי בשתי דוגמאות מנוגדות: תעשייה וחקלאות. מדינות עשירות, בהן נהוגה חלוקת עבודה מושכלת בתעשייה, נהנות מפריון עבודה גבוה בתחום זה ביחס למדינות עניות שאינן נוהגות כך. לעומת זאת, בתחום החקלאות לא ניתן ליישם את חלוקת העבודה באופן מלא (בשל טבעה של עבודת החקלאות); לכן לא קיים הבדל משמעותי בפריון בתחום החקלאות בין הארצות העשירות לבין הארצות העניות.<3>
לאחר שהסביר את תרומתה של חלוקת העבודה, מתאר סמית את מקורותיה. סמית מסביר כי חלוקת העבודה הינה תוצאה הכרחית של נטייתו הטבעית של האדם לסחור. לראייתי, נכון יותר יהיה לומר כי לאדם נטייה טבעית לספק את צרכיו ולצבור עוצמה, ומכאן שאיפתו להעצים את קניינו ככל האפשר; שאיפה זו היא היוצרת את הנטייה לסחור. אין בדברים אלו כדי לסתור את הנחתו של סמית לגבי הנטייה לסחור, אולם הם מבארים את מקורה.
סחר זה הוא דרכו של האדם להשיג את המוצרים הדרושים והרצויים לו, אשר אין בכוחו לייצרם. סחר בתוצרי העבודה מבטיח לאדם שיוכל לספק את צרכיו, היות והוא אינו נזקק לחסדם של אנשים אחרים – אלא מספק להם תמורה עבור תוצרי עבודתם. על פי סמית, "אותה נטייה לסחר, שבאמצעותה אנו משיגים איש מרעהו (...) את חלק הארי מאותם שירותים הדדים טובים שאנו זקוקים להם, היא שהביאה לידי חלוקת העבודה בראשיתה".<4> חלוקת העבודה מאפשרת לאדם לייצר כמות עודפת מהמוצר אשר בייצורו הוא מתמחה, ולהחליפה במוצרים המיוצרים על ידי הזולת. כדי ליצור כמות עודפת גדולה ככל האפשר, נוטה האדם לעסוק בתחום בו כישרונו מעניק לו יתרון יחסי – וכך מתפתח לכיוון עיסוק מסוים. התמקדותו של האדם בתחום בו הוא מוכשר והחלפת המוצרים מאפשרת לחברה ליהנות מתוצריהם של המוכשרים ביותר בכל תחום.<5>
מתיאור עיקרון חלוקת העבודה ומקורותיה, עובר סמית לדון במגבלותיה. על פי סמית, היקף חלוקת העבודה מוגבל בהיקף השוק: ככל שהשוק גדול יותר, יתאפשר יישום מקיף יותר של עיקרון חלוקת העבודה. ככל שהשוק קטן יותר מצטמצמת האפשרות לסחור בעודף התוצרת, ומצטמצם גם מבחר המוצרים שניתן לרכוש. לכן, ככל שהנתונים הגיאוגרפיים והדמוגרפים מאפשרים שוק גדול יותר – כך חלוקת העבודה תיושם באופן מקיף יותר והשוק יתרחב.
כדוגמא לכך מתאר סמית את יתרונותיה של התובלה הימית, המאפשרת הרחבה של היקף השוק באמצעות סחר ימי (שהוא מהיר וזול ביחס לסחר יבשתי). בשל יתרונות אלו מרכזי
כלכלה עירוניים מתפתחים במקומות השוכנים בקרבת נתיבי סחר ימי ולא ביישובים הנמצאים בחבלי ארץ פנימיים, בהם מתאפשר רק סחר יבשתי.<6>
<1> אדם סמית, עושר העמים (ירושלים: מוסד ביאליק, 1996), עמוד 97-98.
<2> שם, ע'' 99.
<3> שם, ע'' 96-97.
<4, עמוד 102.
<5> שם, עמוד 103.
<6> שם, ע'' 104-106.
סיכומים נוספים אודות עושר העמים