הלקח האירי שישראל לא הפנימה

ב-1986 הגיע לשיאו המשבר הכלכלי באירלנד: שיעור אבטלה של 20%, חוב לאומי של 130%, הגירה שלילית, גרעון תקציבי של 13% ונטל מס בגובה 60%.
באותה התקופה גם ישראל הגיעה לשיאו של המשבר הכלכלי.
שתי המדינות נחלצו מהמשבר בעזרת תוכנית חירום כלכלית:
 בישראל- תוכנית היצוב,
 באירלנד- תוכנית שהגישה המועצה הלאומית לכלכלה וחברה.
בשתי המדינות זה הצליח:
בישראל- מצב החירום הכלכלי, הביא לממשלת אחדות והסכמה הסטורית להקפאת שכר ע"י ההסתדרות.
באירלנד- השכר הוקפא, התקציב קוצץ, העברת כל המשאבים להורדת החוב החיצוני ובתמורה התחייבה הממשלה להורדת מיסים כשהמצב ישתפר.
זהו, פה נגמר הדימיון.
בישראל- כשהכלכלה הבריאה,מצב החירום הוסר ופסקו הנסיונות לאיחוד אינטרסים ולשת"פ בין המגזרים.
באירלנד- הבינו שרק שיתוף פעולה בין המגזרים יקדם כלכלית את המדינה. עד היום במשך 20 שנה מנהלת אירלנד דיאלוג רצוף בין המגזרים ע"י המועצה הלאומית לכלכלה וחברה ודרך הסכמים משותפים בעניני שכר וזכויות עובדים. המועצה הבנוייה מנציגי הממשלה, העובדים המעסיקים והציבור מפרסמת כל כמה שנים תוכנית עבודה לעשר השנים הבאות, שממנה נגזרת ההקצאה התקציבית. בגלל שתוכניות אלו זוכות לתמיכת כל המגזרים במועצה, הן מתבצעות במלואן וכך נשמרת מדיניות מאקרו כלכלית לאורך שנים.
ומה קורה היום?
ישראל- רושמת הצלחה כלכלית מתונה.
אירלנד- נקראת היום "הנמר הקלטי", הפכה למדינה השלישית בעושרה באירופה והעשירית בעולם. 
רודי אודונל, יו"ר המועצה הכלכלית חברתית של אירלנד אמר השבוע שללא ספק, שיתוף הפעולה בין המגזרים הוא המפתח להצלחת אירלנד.