המשך מחלק 1
גרינברג מכנה דפוס זה
קורפורטיזם מפוצל , בו ההסתדרות מהווה ציר מוסדי במעגל העיסקי בו מרוכזים העובדים החלשים ובמעגל הציבורי בו מרוכזים ארגוני העובדים החזקים.
במיתון של 66 התגלו 2 בעיות מרכזיות: האחת, הפעילות הכלכלית של ההסתדרות נפגעה בשל התלות בסבסוד הממשלתי והשנייה- שליטת ההסתדרות תלויה למעשה באי קיומה של תעסוקה מלאה. הכיבוש של שנת 67, נתן "פתרון" לשתי בעיות אלו: ההסתדרות הרוויחה רבות מצירופם של
עובדים פלסטיניים למשק – מה שאפשר רווחים לגופים שהעסיקו עובדים בחקלאות ובניין . בנוסף,מצבם של עובדים רבים שהיו מאויימים על ידי כוח עבודה זול ובלתי מאורגן – חיזק את מעמדה כ"דוברת העובדים". נחתמה "עסקת חבילה" בין ההסתדרות הממשלה ולשכת התיאום של הארגונים הממשלתיים , בה הוענקה לעובדים תוספת שכר נמוכה ביחס להתפתחויות המשק. הסכם שכר זה, עורר גל של שביתות שבעקבותיו השיגו מרבית הארגונים הגדולים תוספות שכר ל עשרות אחוזים. התברר כי הפיצול העיקרי בכוח העובדים הוא בין עובדי הסקטור הציבורי לסקטור הפרטי. עובדי הסקטור הציבורי זכו לתנאים טובים יותר וייצוג טוב יותר וכך נוצרה תופעה שבה למרות כוחה ההולך וגובר של ההסתדרות, הפער בין עובדיה הלך וגדל. בציבור היחס לפיצול בשוק העבודה ייוחס לפער עדתי בעיקר וכן להיבטים בטחוניים. להתסדרות, כביכול, לא הייתה השפעה בעניין.
בדפוס הכלכלה הפוליטית שנתגבש אחרי 1967, התקיימה התאמה בין כוח העובדים בשוק העבודה, רמת ההתארגנות שלהם ורמת הניהול של מו"מ קיבוצי. העובדים החזקים, הועסקו בעיקר בסקטור הציבורי ובחברות הממשלתיות. העובדים החלשים השתייכו ברובם לסקטור העסקי. המו"מ בסקטור זה היה מרסן מאוד , מתוך התחשבות ב"צרכי המשק". ההסתדרות הצליחה לשלוט היטב בסקטור העסקי – כאשר היא מסתמכת על חולשת העובדים בשוק העבודה ועל המנגנון המפלגתי הכפוי עליהם בצורת איגודים מקצועיים ומועצות פועלים. לעומת זאת, ההסתדרות לא שלטה בעובדי הסקטור הציבורי. בכדי להחזיק את ארגוני הסקטור הציבורי תחת חסותה ולמנוע התארגנויות עובדים מחוצה לה, נתנה ההסתדרות לוועדים חופש פעולה מבלי לתבוע ציות למדיניותה – כפי שתבעה מהסקטור הפרטי. לאחר מלחמת יוה"כ, הואצה האינפלציה. ההסתדרות לא הייתה מוכנה להסתכסך עם ארגוני העובדים בכדי לחלץ את המדינה ממצוקותיה וכך- המדינה מצאה את עצמה במשבר פיסקלי הולך ומעמיק. כלומר, ניתן לקבוע כי העדר אוטונומיה של המדינה נבע מכך שגבולות מוסדותיה היו חדירים לאינטרסים של קבוצות רבות, ומחוסר יכולה לעמוד בלחצי השותפים לקורפורטיזם המפוצל, המייצגים את שלושת קבוצות האינטרס החזקות ( ההסתדרות, לשכת התיאום והעובדים החזקים ). האינטרס של ההסתדרות ושל לשכת התיאום בהמשך האינפלציה בגלל הסבסוד הממשלתי המובטח וחוסר היכולת של המדינה להפסיקו גרמו למשבר הפיסקלי של המדינה ולאי יכולתה לצאת ממעגל האינפלציה. עם זאת, יש לציין כי עד 77 , מחויבותה של ההסתדרות למפלגת העבודה ריסנו את הלחצים האינפלציוניים, אולם שליטת ההסתדרות במנגנוני מפלגת העבודה מנעו משרי הממשלה יכולת להכריע בעד עמדות הממשלה בויכוחים שנתגלעו בין הצדדים. כלומר, התפקיד שמקבלת מפלגת שלטון סוציאל-דמוקרטית בדפוס הקורפורטיסטי – לגשר בין שיקולי המדינה לשיקולי האיגודים המקצועיים, לא מתממש בישראל מ 2 סיבות: האחת, חוסר שליטה של ההסתדרות על העובדים החזקים והשנייה: כוחה של המפלגה בשלטון. עליית הליכוד לשלטון ב-77 היתה נקודת מפנה בדינמיקה האינפלציונית של הדפוס הקורפוריסטי המפוצל משום שהיא נתנה להסתדרות את הדחיפה האחרונה לשחרר את עובדי הסקטור הציבורי מהמדיניות המרסנת שלה. ארליך, שר האוצר, הכריז על מדיניות ליברליזציה של המטבע – שחרור מטבע החוץ מפיקוח המדינה. בנוסף, הוחלט לבטל את סבסוד ההלוואות לסקטור הפרטי – החלטה זו הביאה לשינוי היחס של ההסתדרות ושל לשכת התיאום לאוצר- ואלו פעלו להדיחו. ארליך התפטר ב79, ובמקומו מונה הורוביץ, שהנהיג מדיניות מרסנת של קיצוץ בסובסידיות למוצרי יסוד, הקפאת הסכמי שכר ועוד. המעסיקים השונים תמכו במדיניות זו של "התייעלות". ההסתדרות, נקלעה לניגוד אינטרסים פנימי: האינטרס שלה כמעסיק היה לתמוך בשר האוצר אך מדיניותו לא אפשרה לה להמשיך במדיניות המפצלת של אי ריסון השכר בסקטור הציבורי. בנוסף, ההסתדרות הייתה מזוהה עם האינטרס הפוליטי של מפלגת העבודה ואילו חלק ניכר מהעובדים החלשים הזדהו דווקא עם מדיניות הליכוד. כלומר- בכדי להוציא את העובדים למאבק היה על ההסתדרות לנטרל את זהותה המפלגתית. לעובדים החזקים, נתברר כי המבנה של ההסתדרות לא רק שאינו עוזר להם אלא הוא עומד לרעתם ולפיכך מצאו צורך בהקמת גוף שייצג בצורה ישירה את האינטרסים שלהם. מדיניותו הכלכלית של שר האוצר הובילה להפגנת עובדים המונית שבעקבותיה הוחלט בליכוד להחליף את שר האוצר באחד שיצעיד את הליכוד לניצחון בבחירות. הורוביץ הודח, וארידור מונה במקומו. זה הנהיג מדיניות כלכלת בחירות מיטיבה – הוועדים הגדולים קיבלו הסכמי שכר לשביעות רצונם, הקלות במכסים ועוד. ארידור ניסה להראות לשכירים כי כל עוד הוא שר האוצר אין צורך בהסתדרות מפני שהוא עצמו מוכן להעניק תוספת יוקר גבוהה יותר. בסופו של דבר, גרמה מדיניות זו לאינפלציה , ארידור פוטר והמשבר הביא לכינונה של ממשלת אחדות במטרה לבלום את האינפלציה. בלימת האינפלציה והשלכותיה הפוליטיות: בתחילה, הוחל במדיניות של "הלם הטרוקסידי" ( התערבות חד פעמית להקפאת שכר ומחירים ). הצוות המקצועי, קיבל גיבוי מלא מצד ראשי הדרג הפוליטי , רוה"מ ושר האוצר. גיבוי זה ביטא את ההכרח לפעולה אוטונומית של המדינה – שבלעדיה אי אפשר לרסן אינפלציה. האתגר המרכזי שעמד בפני הצוות היה פוליטי: כיצד לשכנע את שרי הממשלה , ההסתדרות והמעסיקים הפרטיים לשתף פעולה בביצוע התוכנית. החשש המרכזי, היה מתגובת השכירים. עם זאת, הנהגת ההסתדרות תמרנה את הדברים כך שהושגו הישגים שניתן היה להראות לעובדים מבלי למוטט את מדיניות הממשלה. התוכנית זכתה להצלחה מרשימה בריסון האינפלציה אך נכשלה בכוונתה לחולל רפורמה מבנית מרחיקת לכת. המפנה המשמעותי ביותר של תוכנית זו- באוטונומיה של המדינה ויכולתה של הפקידות הכלכלית לקבוע מדיניות עצמאית- ללא התערבות שיקולים פוליטיים. ההסתדרות, לעומת זאת הפכה תלויה יותר ויותר בסבסוד הממשלתי – ולפיכך, נתונה לחסדי משרד האוצר.
http://moenymaking.fav.co.il/ האתר להכנסה פאסיבית
סיכומים נוספים אודות עובדים חלשים , עובדים חזקים. זרמים בכלכלה הפוליטית הישראלית, חלק 2.